Nobis outlet parajumpers light long bear 2014 elenco di Windows 7 Ultimate chiave di prodotto canada goose whistler parka buy online Joseph Algazy יוסף אלגזי
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
פורום
תרבות
Français English عربى  Etc.

29/1/2013-22/10/2014
In Memoriam / לזכרו של נלסון מנדלה "מדיבה" - 2013-1918 / מסע ארוך בדרך לחירות, מאת נלסון מנדלה חדש
האנשים השקופים במאהל חסרי הבית בארלוזורוב בת"א / כתב וצילם: יוסף אלגזי
יום הזעם נגד תוכנית פראוור / הממשלה הכריזה מלחמה נגד הבדואים
מצרים: יולי 1952, יולי 2013 / יוסף אלגזי
מה אנו חבים לברדלי מנינג - מאת אוואן ג'ונס
הפנים המכוערות מאוד של ישראל: גזענות של יום-יום
הצעיר שניצח ללא נשק את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון
יגאל סרנה: חייו של הילד מת מוחמד
נחנכה ככר ע"ש אמיל חביבי בחיפה / دشنت مدينة حيفا دوار على اسم أميل حبيبي
יוסף אלגזי: קדושת החיים כנגד פולחן המוות
- ע. הילדסהיים: התוכנית הכלכלית של לפיד / - יעלון בעיני ראש השב"כ לשעבר / - י. גורביץ': על שר הפנים גדעון סער
נאום הרעב: מכתבו של האסיר הפלסטיני סאמר אלעיסאווי לחברה הישראלית
שתיקת הכבשים. בעקבות הקרנת הראיון בטלוויזיה עם "א' ממשרד התחבורה" בפרשת משה קצב / יוסף אלגזי
דו"ח הגזענות בישראל 2012
עודד פלר ויונתן ברמן: הלסבית לא הביאה ראיות. אפשר לישון טוב בלילה. / אות יקיר זכויות האדם הוענק לעודד פלר
סלמאן מצאלחה: סוריה האחרת
כנס "צוותא" בת"א לסיכול תוכנית הממשלה לנישולם של הבדואים מאדמתם בנגב / YouTube
8 במארס, יום האשה הבינלאומי / האתגר שמציבה ג'ומאנא חדאד מלבנון
הדרך ללינץ' עוברת בכנסת / מתוך אתר "שישים ואחת"
יוסי רוזנמן: אזרחי ישראל הפכו מטרה לסחיטה
ארגוני זכויות אדם קוראים ליועץ המשפטי לממשלה להורות על פתיחת חקירה לנסיבות מותו של האסיר ערפאת ג'רדאת
הגנתם של נשיא התעשיינים לשעבר, יו"ר ההסתדרות, השופט בדימוס זמיר וח"כ מסיעת חד"ש על בית-הדין לעבודה אינה צודקת / י.אלגזי
תשתקי כשאת מדברת אלי / ואן דר גראף אחותך
חורבן בבקעת הירדן הכבושה
הבחירות לכנסת ה-19: התוצאה שגרמה לי הרבה סיפוק ונחת / יוסף אלגזי
יגאל סרנה: חודשיים אחרי המלחמה. מסע דרומה.
תורכיה: הפמיניסטית פינאר סלק (Pinar Selek) נדונה למאסר עולם / י.אלגזי
מחמוד דרוויש

 

מחמוד דרוויש, 1969

לזכרו של מחמוד דרוויש / 2008-1941

 

מאת יוסף אלגזי

 

בשבת האחרונה (9.8.2008) מת המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, מגדולי המשוררים הערבים בדורנו. שנים אחרי שגלה מרצון ממולדתו,  עקבתי מרחוק אחר יצירתו ופעילותו הפוליטית, אך תמיד זכרתי, ובעיקר, את מחמוד דרוויש של שנות העשרים של חייו. אני מתקשה בשלב זה לכתוב עליו מאחר והוא איננו איתנו  כדי להגיב. ביומן הזיכרונות הווירטואלי שלי רשומות חוויות  מרגשות המשותפות למחמוד ולי. לא אכחד, יחסינו האישיים היו מורכבים.

למחרת  מות מחמוד דרוויש, כשרואיינתי על-ידי "קול ישראל" בשפה הצרפתית הזכרתי שני אירועים: בראשון, סיפרתי על פגישתנו בביתו בחיפה  באמצע חודש נובמבר 1969 ימים אחדים אחרי ששוחרר מהכלא. הכתב הופתע לשמוע ממני, כי מחמוד נעצר על לא כלום, ושיחד עימו נעצרו עוד כמאה פעילים של המפלגה הקומוניסטית (שכינויה באותם ימים היה רק"ח) בצפון הארץ ובמשולש ימים אחדים ערב הבחירות לכנסת השביעית כדי להקשות עליה את ניהול מערכת הבחירות. באתי אז אל מחמוד כדי להביע בפניו את הזדהותי עימו, ולערוך עימו ראיון עיתונאי. הראיון גלש עמוק לתוך הלילה, וכשחזרתי לפנות בוקר לביתי מיהרתי להעלותו על הכתב. מחמוד ואני היינו  מרוצים מהתוצאה, במיוחד שימחה אותנו העובדה שהוא תורגם אחר כך לאין ספור שפות לבד מעברית ומערבית. אהיה המאושר באדם אם יהיה בידי אוסף התרגומים של הראיון הזה. לא חשבתי על כך לפני כמעט ארבעים שנה.

בשני, סיפרתי על נסיעתנו המתוכננת  בחודש פברואר 1970 לשנת לימודים בבית הספר  המפלגתי במוסקבה. בידי היה דרכון תקני,  ואילו  בידו של מחמודהיתה  תעודת מעבר (Laissez Passer) שגורמת בדרך כלל לצרות למי שנושא אותה בהיותו בחו"ל. בנוסף, על מחמוד, כמו על הרבה אזרחים ערבים באותם ימים, היו מוטלים עליו צו הגבלת תנועה וצו ריתוק על פי תקנות ההגנה לשעת חירום, 1945, שאסרו עליו לעזוב את חיפה מבלי להצטייד קודם לכן ברישיון תנועה.  זה כלל גם ביקורים אצל הוריו ואחיו בכפר ג'דיידה  ליד עכו בו הם גרו אחרי שגורשו מכפר הולדתם בִּרְוִה ב-1948, וזה כלל גם השתתפות בערב משוררים יהודי-ערבי בתל אביב; הוא גם היה חייב להיות רתוק לביתו משקיעה החמה ועד לזריחתה, ולהתייצב מדי יום במשטרה.

מצויד בכרטיס הטיסה לניקוסיה בקפריסין דרכה היינו אמורים לטוס למוסקבה, פנה מחמוד  למשטרת חיפה וביקש רישיון תנועה לנמל התעופה בלוד. אחרי כמה ימים של הלוך ושוב, הודיעו לו במשטרה שהם קיבלו הוראה לא להנפיק לו את רישיון התנועה המבוקש. כששאל את הקצין כיצד הוא יגיע ללוד, האם יאלץ לעוף לשם, השיב לו הקצין בציניות, שאם יעשה כך, "ניירט אותך בשמיים".  בצר לנו, פניתי  בשמו של חבר-הכנסת תופיק טובי לחיים ישראלי, עוזרו של שר הביטחון, והסברתי לו במה העניין. כמו במקרים אבסורדים כאלה  בעבר, ישראלי שמע אותי והודיע לי שיחזור אלי בהקדם עם תשובה. למחרת, הודיע לי ישראלי, כי רישיון התנועה יחכה למחמוד דרוויש בתחנת המשטרה בחיפה.

שנה לאחר מכן, כשדרוויש אמור היה לשוב ממוסקבה לארץ, הוא טס לפראג ומשם נחת בקהיר. בצעדו זה הוא הפתיע את כולנו. בנמקי את צעדו לכתב של "קול ישראל" אמרתי, "מחמוד דרוויש לא שב לישראל משום שהוא הרגיש כאן כמי שחי בכלוב סגור ומסוגר, ולכן, כמשורר צעיר ותוסס הוא רצה לחיות כאדם בן חורין. אישית, רציתי שישוב למולדתו, אך החיים בכלוב הסגור חנקו אותו".

בזה אסתפק הפעם. לזכרו של מחמוד דרוויש אני מפרסם שוב, במלואו, את הראיון שערכתי עימו ושהתפרסם בעברית ב"זו הדרך" (19.11.1969), ובערבית בגיליון נובמבר 1969 של כתב העת הספרותי "אלג'דיד" שהיה יוצא  לאור בחיפה.

 

מ ו נ ו ל ו ג

 

 השושנה והשמש של מחמוד דרוויש

 

לראשונה התוודעתי אל מחמוד דרוויש בשעה שקרא משיריו בפני קהל. הוא קרא אז את שירו שהפך בעיני להיות כרטיס הביקור שלו : רשום, אני ערבי! מחמוד הצנום והשברירי גרף וסחף את קהל המאזינים שהפך לגל גואה, הפורץ סכרים. איזה ניגוד בין השניים : השיר והיוצר! הניגוד נוצר מהמלים שיצאו מפי מחמוד. אותה שעה הפך מחמוד דרוויש למשורר העם הערבי הפלסטיני. שיריו תורגמו לצרפתית, לאנגלית, לרוסית, לבולגרית, אולם לא לעברית. קובצי שיריו הפכו לבסט סלרים לא רק בישראל, אלא גם בארצות הערביות.

לפני מספר ימים שוחרר מהכלא זאת הפעם הרביעית. על שום מה נעצר ונאסר? הוא ושירתו היו לצנינים בעיני השלטון. החלטתי להציג את מחמוד דרוויש בפני הקורא העברי מפיו ובלשונו. ולצורך זה אני מביא בצורת מונולוג דברים שאמר בדו-שיח לילי, שנערך בינינו שלושה ימים אחרי שחרורו מהכלא.

נא להכיר את מחמוד דרוויש :

                                                          *

                                                *                 *

אני זוכר את עצמי מגיל שש. גרתי בכפר יפה ושקט, בּרְוֵה, הנמצא על גבעה ירוקה, שלפניה השתטח עמק עכו. הייתי בן למשפחה אמידה שהתקיימה על חקלאות.

שעשועי הילדות הופסקו בגיל שבע. אני זוכר בדיוק כיצד זה אירע. היה זה באחד מלילות הקיץ, בהם כנהוג בכפרים, ישנים על הגג. אמא עוררה אותי פתאום, ולפתע מצאתי את עצמי, בקרב מאות תושבי הכפר הרצים בתוך חורשה. כדורים התעופפו מעל לראשינו ולא הבינותי מה קורה. אחרי לילה של נדודים וריצה הגעתי יחד עם אחד מבני המשפחה, שהתפזרה לכיוונים שונים, לכפר אחר עם ילדים אחרים. שאלתי בתמימות, איפה אנחנו נמצאים. לראשונה שמעתי את המלה לבנון.

דומני שהלילה ההוא שם קץ בצורה גסה לילדותי. הילדוּת ללא-דאגות נגמרה. לפתע הרגשתי את עצמי כאחד המבוגרים. פסקו תביעותי והוטלו עלי דאגות. מימי היותי בלבנון לא שכחתי, ולא אשכח לעולם את הגבינה הצהובה, המזכירה לי את המלה מולדת. לראשונה ללא-כל הכנה, עמדתי עם קרובי משפחתי בתור, כדי לקבל מזון שחולק ע"י סוכנות הסעד. המנה העיקרית היתה גבינה צהובה. כאן לראשונה שמעתי מלים חדשות שקרעו בפני חלון לעולם חדש. למדתי: מולדת, מלחמה, חדשות, פליטים, צבא, גבול. באמצעות המושגים האלה התחלתי ללמוד, להבין, להכיר עולם חדש, מצב חדש, שגזל ממני את ילדותי.

אחרי למעלה משנה של חיי פליט, הודיעו לי באחד הלילות, כי מחר חוזרים הביתה. זוכר אני יפה, שלא נרדמתי אז מרוב שמחה. שיבה הביתה פירושה היה עבורי: קץ לגבינה הצהובה, קץ להתכתשויות הילדותיות עם הזאטוטים הלבנוניים, שקראו לי ולחברי – "פ ל י ט", שהיתה כעין מִלת–גנאי.

בעוד לילה יצאנו לדרך, למסע השיבה הביתה. חושך שרר בכול, היינו שלושה במסע: דודי, אני ומורה-דרך, שהכיר שבילים נסתרים בהרים ובוואדיות, אני זוכר היטב איך שעשינו קטעים מהדרך בזחילה, כדי שלא יגלונו. עם אור הבוקר, אחרי מסע מפרך, מצאתי את עצמי בכפר: אך מה גדולה היתה האכזבה: הגענו לדיר אלאסד, שלא היה הכפר שלי, לא הבית שלי ולא הסמטה שלנו. שאלתי את הורי שנמצאו כבר במקום, מתי נשוב לכפר שלנו, לבית שלנו. קיבלתי תשובות שלא הניחו את דעתי. לא תפשתי משמעות הדברים, כשהודיעו לי, כי הכפר נהרס. לא תפשתי, איך העולם שלי אינו קיים יותר. לא הבנתי מדוע נהרס, מי הרס את הבית.

          אט-אט הסתגלתי לעולם המבוגרים, לבעיות המבוגרים. התברר לי, לאכזבתי הגדולה, שלא שבתי למקור החלומות , לסמטת הילדות.       ה פ ל י ט  ש י נ ה    כ ת ו ב ת ו.  עד-עתה הייתי פליט בלבנון ועתה אני פליט בארצי. כעת, כשאני משוחח אתך ואני בן עשרים ושמונה, יכול אני להעריך את התקופה ההיא. אם עורכים השוואה בין פליט בגולה לבין להיות פליט במולדת, ואני התנסיתי בשניהם, נמצא, כי להיות פליט במולדת קצת יותר אכזרי. סבל בגולה, געגועים למולדת, ציפייה ליום השיבה הנכסף, הם מוצדקים, הם טבעיים. ואילו להיות במולדת בחזקת פליט – לזה אין הצדקה. בזה אין הגיון. כשמתבגרים קצת, משתחררים מן המועקה, ומגיעים להרגשה, כי להיות כאן מוצדק יותר. אז מופיע גורם האתגר, גורם ההכרה והחיפוש אחרי פתרון. את הפתרון מצאתי בגיל יותר מאוחר, כאשר תם גיל הנערות, והבינותי, כי יש הכרח בהשתייכות, לא רק סבילה, אלא גם השתייכות פעילה, ממשית ופוליטית. דרך הטבע היא, שהפוליטיקה מרחיקה רגשנות מיותרת, ודביקות ממושכת בשרידי הזיכרונות. זכאי אני לומר לך עכשיו, כי מצבי הנוכחי נוח לי יותר. אולם, הקונפליקט הפנימי מתעורר כשאני יושב לכתוב שירה. אז מתנהל דו-שיח בין רגש האמן ובין ההכרה הפוליטית. אמן צריך להיות ערום בפני עצמו.

                                                         

                                                          *

                                                *                 *

 

כשחזרתי לדיר-אלאסד, למדתי בכיתה ג'. מנהל בית-הספר היה אדם טוב. אני זוכר כשבא מפקח מטעם משרד החינוך לבית הספר, קרא לי המורה והסתירני בחדר קטן. הייתי בעיני השלטונות, מה שנקרא "מסתנן", והמורים רצו לגונן עלי. אותו מקרה הוסיף עוד מלה למלוני המיוחד, למלון החיים: המלה "מסתנן". מדי פעם, כשבאה משטרה לכפר, נהגו להסתיר אותי באיזה ארון או פינה, כי אסור היה לי לחיות כאן, במולדתי. כמה וכמה פעמים שיננו לי ואסרו עלי באיסור חמור לספר שהייתי בלבנון. וכן לימדו אותי להגיד, שהייתי בקרב שבט בדואי בצפון: וכך נהגתי, כשערכו רישומי תושבים ועד היום הזה הנני משולל אזרחות במולדתי.

נחשבתי תלמיד מצטיין. הרביתי לקרוא ספרות ערבית. התחלתי לחקות את השירה הערבית העתיקה מתקופת "אלג'הִליה" (הבערות, התקופה שקדמה לבואו של הנביא מוחמד).

היום אולי זה נראה מוזר לספר: באותם הימים הייתי דווקא מוכשר לציור. ייתכן, כי בתנאים ובנסיבות אחרים הייתי מתפתח כצייר ולא כמשורר. אפשר תצחק כשתדע, מדוע הפסקתי לצייר. מטעם פשוט: לאבא לא היה כסף לקנות לי מחברות לציור ושאר כלים שחשקה נפשי בהם. בקושי סיפק לי את מחברות הכתיבה. הדבר הכאיב לי נורא, בכיתי והפסקתי לצייר. אז ניסיתי לכתוב. כתיבת שירה אינה כרוכה בהוצאות כספיות.

נושאי השירה הראשונים שלי היו רגשותי הילדותיים. לעיתים כתבתי גם על עניינים בעלי משקל, שלא היו כפי כוחי בגיל זה. המורים עודדו אותי לכתיבה. עד היום אני אסיר-תודה למורים מסוימים – ובהם מורה קומוניסט, נִמְר מֻרְקוֹס – שכיוונו אותי ועזרו לי בצעדי הראשונים בשירה.

 

                                                          *

                                                *                 *

 

שירתי גרמה לי צרות מתחילתה. היא הביאה לידי התנגשות עם הממשל הצבאי. סיפור המעשה הוא כך: הייתי תלמיד כיתה ח' כשחגגו את עשר שנות קיום מדינת ישראל. במסגרת החגיגות אורגנו בכפרים הערביים פסטיבלים גדולים בהשתתפות תלמידי בתי-הספר. מנהל בית הספר ביקשני להשתתף בפסטיבל שנערך בדיר אלאסד. אז, בפעם הראשונה בחיי, עמדתי לפני המיקרופון במכנסיים קצרים, וקראתי את שירי "אח'י אלעִבְּרִי" (אחי העברי). היתה זו קריאתו של ילד ערבי אל ילד יהודי: הבה ונשחק יחד תחת שמש זו, שיש לה אותו צבע, בין אם היא זורחת בכפר ערבי ובין אם היא מאירה לקיבוץ יהודי. בשיר זה שפכתי את לבי בפני הילד היהודי וסיפרתי לו על סבלי. סיפרתי לו שאין לי מה שיש לו. כתבתי לילד היהודי:         אתה יכול לשחק, אתה יכול לבנות צעצועים, לך יש בית: ואני פליט. יש לך חגים ושמחות ולי אין. ומדוע איננו משחקים יחד? למחרת החגיגה הוזמנתי אל המושל הצבאי, שישב במג'ד אלכְּרוּם. זכוֹר, הייתי אז רק בן 14. אם זכרוני אינו מטעה אותי, קראו לאותו מושל דב. הוא איים עלי, קילל אותי. עמדתי נבוך, לא ידעתי מה להשיב. כשיצאתי מלשכתו, בכיתי בכי מר משום שהוא התרה בי: אם תמשיך לכתוב שירים כאלה, לא ניתן לאביך לעובד במחצבה. צר לי כשאני זוכר היום, שהאיום של המושל הצבאי השפיע עלי לרעה. בהגיון של ילד כמוני, בן 14, אמרתי לעצמי: עלי לקבל את הדין, לא אכתוב. אולם באותו הגיון עצמו נבצר ממני להבין, מדוע שיר כזה  מפריע למושל הצבאי. המושל הצבאי היה היהודי הראשון עמו דיברתי. התנהגותו אִכזבה אותי. אם כך, מדוע כתבתי לילד היהודי? שאלתי את עצמי. המושל הזה הפך בעיני לסמל הרע, הגורם לקלקול היחסים בין שני העמים. מובן, כי רק היום אני יכול לפתור את הדברים שהציקו לי אז.

                                                *

                                      *                 *

 

לאושרי ולמזלי הופיעה בחיי דמות אחרת, מנוגדת למושל הצבאי. כמה חודשים אחרי אותה תקרית, עברתי ללמוד לבית ספר תיכון  בכֻּפְר יאסִיף. שם נפגשתי עם אישיות יהודית שונה לחלוטין. זו היתה המורה שושנה. לעולם לא אתעייף לספר עליה. זאת לא היתה מורה. היא היתה אמא. היא הצילה אותי מהשנאה. היא היתה בשבילי סמל לשרות הנעמן שעושה יהודי טוב כזה לעמו. שושנה לימדה אותי להבין את התנ"ך כיצירה ספרותית: היא לימדה אותי לקרוא את ביאליק לא בהתלהבות לשייכותו הפוליטית, אלא ללהט הפיוטי שלו. היא לא ניסתה להחדיר בתוכנו את רעלי תוכנית הלימוד הרשמית, שמגמתה להביא אותנו לידי התנכּרות למורשת שלנו. שושנה שיחררה אותי מהשנאה שהחדיר בי המושל הצבאי. היום, לא מעט בזכותה, יש לי כל המטען המספיק להשיא עצה שלא על-מנת לקבל פרס לחוגי השלטון בישראל, לדעת לבחור את הדוברים היהודיים הנכונים עם הערבים. שושנה, נציגה טובה של המצפון היהודי, הרסה, מבלי שידעה זאת אולי, את כל המחיצות שהקים אותו מושל צבאי.

 

                                                          *

                                                *                 *

 

לפני מספר שבועות, קיימנו, חברי מערכות העיתונות הקומוניסטית בערבית, מסיבת עיתונאים. כמה עיתונאים מן המשתתפים בה התנהגו בחוסר הבנה, אם להתבטא בעדינות, לרגשותינו ולבעיותינו. ברִגְשָת השיחה אמרתי לאחד העיתונאים, כי הנה אותו יום הופיעה  ב"על המשמר" ידיעה בולטת, ברוחב 3 טורים, על החגיגות במלאות 20 שנה לקיבוץ יסעור. בידיעה נמסר, שהשמחה היתה ללא-תקדים. אמרתי אז לאחד העיתונאים: אני מצטער לומר, אבל זו האמת: בעוד שמבין אני לשמחתך, אינני יכול להיות שותף לה. מדוע? שמחה זו קמה על חורבות הכפר שלי. קיבוץ יסעור והמושב אחיהוד הוקמו על שרידי הכפר בִּרוה, על קבר סמטתי וביתי. זה שייך לעבר, אבל זה חרות עמוק בנפשי.

כששבנו מלבנון הפחידו אותי הורי, בשומעם כי רוצה אני לראות את המקום בו עמדו כפרנו וביתנו, שאם אִתפס, יגרשוני ללבנון. ואכן' ביקרתי במקום הזה' לראשונה רק ב- 1963. עשיתי זאת בגניבה, כיוון שהאזור שייך למה שקרוי "אזור 9", הסגור בפני. מכל הכפר נותר רק בניין הכנסייה שהפכה לרפת. ממה שעיני ראו, ממה שהרגשתי, יוּבן, מדוע היה זה ביקורי הראשון והאחרון. בבניין הכנסייה שהפכה לרפת, ראיתי פרה וזבל. חיפשתי את הבית שלנו בין הקוצים, לא היה בית, לא מצאתי כלום. אני מבטיחך שלא אשוב לבקר עוד במקום הזה. זאת היתה מעין עלייה לרגל. עשינו אותה יחדיו, כמה ידידים שלי, מבני אותו הכפר. משך כל הביקור שתקנו וגם אחרי זה שתקנו. את רגשותי ביטאתי במסה הנקראת "עלה טריק אלחאג'" (העליה לרגל). באותו ביקור נפגשתי עם רועה-צאן תימני, תושב אחיהוד. אמרתי לאותו רועה שאנו בני אותו כפר. הוא לא הבין אותי וגם לא היה לי רצון להסביר לו.

 

                                                          *

                                                *                 *

 

          אני מבין את אי-ההבנה של רועה-הצאן, האיש הפשוט. אולם קשה לי יותר להבין את רובם של אנשי-הרוח היהודיים החיים בישראל, שהם רגישים לכל פגיעה בכל איש-רוח יהודי בתבל. אולם, לצערי, אינם משתדלים ליצור מגע של הבנה עם עמיתיהם הערביים בישראל. אני זוכר את רגשי המבוכה שתקפוני כשביקרתי באירופה, כאשר סופרים מכל חלקי-תבל התעניינו לדעת מהי ההשפעה ההדדית בין השירה הערבית והשירה העברית בישראל. גם אלה ששמעו על הרדיפות נגד משוררים ערביים מתקדמים, התעניינו לדעת מהי החזית המשותפת בין נרדפים אלה לבין רוב עמיתיהם העבריים. אני מוכרח לציין, שבפעם הראשונה הוטחה כלפי שאלה כזאת, שאלה רצינית ונכבדה, - אשר לצערי לא הועלתה בישראל. תשובתי העלובה לאותם סופרים היתה Nothing  - מאומה. לצערי, מעטים הם כמו הסופר הלוחם מרדכי אבי-שאול. בעקבות שאלה זאת כתבתי מאמר מערכת ב"אלג'דיד" בו העליתי בעיה זאת הדורשת תשובה. ואני מאמין שתבוא. אינני מבקש הזדהות והבנה מלאות מצד עמיתינו המשוררים, הסופרים העבריים. אני פשוט מזמין כאן היכּרוּת. אני קורא להכיר איש את רעהו. אני קורא לאוזן קשבת. אינני מבקש הסכמה מראש. לבושת שני הצדדים, החיים בארץ קטנה ומעניינת, בארץ אליה מופנים זרקורי ההתעניינות הבינלאומית: אין אנו יודעים דבר איש על רעהו. התקרית שאירעה בכנס הסופרים באיטליה לאחרונה, בין המשלחת הישראלית הרשמית (חיים גורי ואהרון מגד) לבין הסופר הלבנוני שחילק גילוי-דעת בו מחה על רדיפות המשוררים הערביים בישראל, היא בבחינת הזמנה מחודשת ועקשנית להתייחס לשאלת היחסים בין מושכי-העט העבריים והערביים בישראל. כאן אני חייב להתריע נגד הפתרונות הקלים שמציע חלק מהעיתונות הישראלית. בנטייתם למצוא שמות – ולוּא גם חסרי ערך – שיציגו כביכול את הספרות הערבית בישראל, בוררים העיתונאים הללו נציגים לא- מוכרים – אגב, גם לא חשובים מבחינה ספרותית – ומנסים להבליטם כמבטאי הספרות הערבית. מאידך, רוצה אני להתריע גם נגד תופעה אחרת, והיא, הצורה בה מנסים להציג בפני הקורא העברי את הנציגים האמיתיים של השירה והספרות הערבית כ"נושאי סיסמאות", כ"שונאי יהודים". שרות רע הוא לעניין ההתקרבות בין שני העמים!

אי-הידיעה על הספרות הערבית בישראל נובעת מתוך שיקולים פוליטיים, אף-כי לכאורה לא מקובל לכרוך מדיניות ושירה בנשימה אחת. אלה המחזיקים בידם את כלי התעמולה והפרסום, אינם רוצים ואינם מעוניינים להציג בפני הקורא העברי את הספרות הערבית בארץ. אין זה נובע משיקולים אמנותיים חלילה. הם חוששים מפני תוכנה של ספרות זו. הם מבינים כי ספרות זו, אם תגיע לידיעת הציבור היהודי, תהרוס מחיצות ותשמיט את הקרקע בפני מקימי מחיצות. ספרות ערבית בישראל היא ספרות מחאה נגד מצב לא צודק, כמוה כספרות מחאה אחרת בעולם. היום, אם ניתן לנו לשאול דוגמה מן הספרות הבינלאומית מסוג ספרות המחאה, אזכיר את ג'יימס בולדווין, השחור האמריקאי, מחבר הספר המעניין, “Nobody Knows My Name”  (איש אינו יודע את שמי). יש לומר, אף אם אין צלצולו ערב לאוזן, גם במציאות הישראלית, בודדים מכירנו, בודדים מכירים את שמותינו, את בעיותינו. עם זאת אני רוצה להניח, שבקרב הסופרים העבריים המשובחים מבחינת הצורה והתוכן, כגון המשוררים יהודה עמיחי, ודליה רביקוביץ', ישנה נכונות ראשונית להבין אנשים כמונו. כשאני נתקל בלבטיהם הנפשיים של שני משוררים אלה ואחרים, אני מקבל זריקה של תקווה, שישנם בארץ אנשים, ששמרו על מידת הבנת הזולת.

יש להוסיף כי מלבד הצרות והמכשולים קיימת גם בעיית השפה. מובן לי, על שום מה סופרים יהודיים רבים מקבלים רושם מוטעה עלינו. הם אינם מכירים אותנו. הם קוראים אותנו לא בשפת המקור. בשאלת השפה אני עומד חסר אונים. כיצד נגיע לידי היכרות, לפחות? אינני מדבר על שיפוט, מאחר שתנאי ראשון לשיפוט היא ההיכרות. המגע בין סופרים יהודיים וערביים מעסיקה אותי. אינני נלאה להזמין את עמיתי מושכי-העט העבריים להיכרות. בהזדמנות זו ברצוני להפנות את תשומת-לב הקורא העברי – לא מתוך גישה של טרוניה – לעובדה, שרבים בישראל יודעים ומכירים את שמה של המשוררת פדוּאָה טוּקָאן משכם, הנמצאת תחת השלטון הישראלי קצה למעלה משנתיים, ואינם מכירים משוררים ערביים החיים בישראל זה למעלה מ- 21 שנה. זו שאלה מכאיבה וצינית. אני מודה. אבל תבינו אותי. אינני בא בטענות לחיים גורי ועוד פחות לאורי צבי גרינברג, אני בא בטענות ידידותיות אל סופרים המבקשים להיקרא סופרים מתקדמים. מהם אני תובע, הבה נכיר איש את רעהו, אחר כך נתפלמס.

 

                                                *

                                      *                 *

 

בתקופת לימודי התיכוניים, התחלתי להכיר מקרוב את הספרות הקומוניסטית. קראתי את "אלאִתִחאד", "אלגָ'דיד", גורקי ולנין. התחלתי למצוא את דרכי. נקודת אור הופיעה לנגד עיניי בשנים האחרונות של לימודי התיכוניים חדרתי ברצינות לשאלת ההתלבטות הספרותית. אני בחור השייך ללאום מסוים, שיש לו בעיות מסוימות. ואני חי במדינת ישראל. אני רוצה למצוא פתרון לשאלה: האם גזירה היא שתתקיים סתירה בין שתי שייכויות אלו? אינני מסתיר ממך, זוהי שאלה הנראית במבט שטחי קלה מאוד, אולם כבדת-משקל  היא לגבי הנוער. לא בקלות הצלחתי למצוא את התשובה. אין סתירה מהותית בין עמים, אם תעמיד את היחסים בין העמים על בסיס של שוויון. אתה מוזמן להיות גיבור מבחינה נפשית, להתגבר על השאלה הזאת בתנאים של ארצנו, אבל לא מתוך חיפוש אחר גבורה ומתוך יומרה להיות גיבור, אלא מתוך הכרה ובדרך הטבע. אני אומר לך, שמצאתי את הפתרון. אני בטוח שהסתירה מדומה היא, ולמעשה אינה קיימת למרות שיש להבין את הטוענים שיהא קיימת. אני משתדל, על אף כל הייסורים, כל הסבל, שהם תוצאה של תחושת העוול, לשמור על היסוד החשוב ביותר אצל בן-אדם, והוא: להיות בן-אדם ולהתעלות על הקונפליקט הלאומני השטחי: ואומר אני לך זאת, כמובן, לא כחנופה, ולא מפני שאני משוחח אתך, ובאמצעותך – עם קוראים עבריים. הבה אציין עובדה תמימה זו: אני לא נגד יהודים – וייאמר הדבר מתוך הכרה מלאה וכנה, שאדם, בעל איזה צבע שלא יהיה, בעל איזה לאום שלא יהיה, הוא ה א ו צ ר שלי.

אני רוצה לציין לזכותי ולהתגאות בזאת מבחינה אנושית, שהייתי המשורר הערבי הראשון בימינו, שהצליח להציג חייל ישראלי, אחרי מלחמת יוני 1967, בסגולת אנושיותו כשהיא לעצמה. כיצד  זה  קרה? אחרי מלחמת יוני 1967, למרות שנפגעתי שוב ושוב, שמרתי על השתייכותי האנושית. כתבתי שיר בשם : "דו שיח עם חייל החולם על חבצלת לבנה". זהו שיר בו אני מנהל דו-שיח עם חייל  ישראלי ששב ממלחמת יוני מאוכזב, מאחר שאיבד את שייכותו האנושית. בשיר אני שותה עמו ארבע כוסיות ומנהל עמו שיחה מקיפה, על המלחמה, על אהבתו הראשונה ועל דאגותיו היומיומיות, ללא צל של שנאה לאומית. החייל, שופך בפני את לבו ואני מארח אותו בתור ידיד מלפני המלחמה. סופר סורי תקף אותי על שהצגתי כך חייל ישראלי: הוא האשימני, שאני מוליך-שולל את דעת-הקהל הערבית והבינלאומית. הוא טען שחייל כזה הוא מדומה. מאידך, שמחתי מאוד לקרוא את ספרו של אחד המבקרים הספרותיים החשובים ביותר בארצות הערביות רג'א אלנקאש, העורך הראשי של הירחון הספרותי החשוב והמפורסם "אלהִלאל", המופיע במצרים: שם הספר – "מחמוד דרוויש". באותו ספר השיב רג'א אלנקאש לסופר הסורי שהוא ממוצא פלסטיני, ואמר לו, שהסכסוך באזור לא היה אף פעם עם היהודים בתור שכאלה. הסכסוך, הוא אמר, של הערבים הוא עם הציונות. רג'א אלנקאש הזכיר לסופר הסורי הזועם, שהעולם לא הבין את הערבים בשל שנאתם לישראל וכי הסופרים הערביים צריכים ללמוד ממחמוד דרוויש וחבריו כיצד להבין את הבעיה, זאת אומרת, שניתן להגיע להבנה עם תושבי ישראל היהודיים, וכי האויב איננו העם, כי אין עם אויב לעם; המכשול העומד בפני הבנה בין היהודים והערבים נוצר בידי הציונות והאימפריאליזם.

רוצה אני להטות את תשומת לב הקורא היהודי אל השינוי החיובי העמוק בשפת הדיבור של אנשי התעמולה הערבית לגבי ישראל. הספרות הערבית בישראל עשתה רבות למען שינוי זה. ואני תמה, מדוע אין המצפון היהודי הטוב מסיק את המסקנות האמיתיות מעובדה זו.

אנו עדים לאחרונה בעולם הערבי לרדיפה חיובית מאוד אחרי שירה ערבית ישראלית, במיוחד אחרי מלחמת יוני. אמנם, רבים הישראלים המביטים על-כך בחשדנות ורואים בכך הוכחה לעמדתם השלילית של הערבים בישראל. אני רואה את העניין בצורה אחרת. זהו אות לשינויים חיוביים המתרחשים בקרב הנפש הערבית. הם רואים בשירה הערבית הישראלית סמל לעמידה האיתנה, סמל לאי- כניעה, סמל לתקווה. יותר מפעם אחת בעבר נמתחה ביקורת קשה על הספרות הערבית הפלסטינית הנכתבת בארצות הערביות, ונאמר, שהצטיינה בהעלאת סיסמאות לאומניות ובהצגת רגשות לאומניים. טענו, שהיא לא ידעה למצוא אפיק ללב האנושי האירופי ולחוש-הצדק האנושי. מבקרים אלה מצאו בשירה הערבית הישראלית פתרון. הם ראו בה שירה הומאנית, המתעלה על הזיקה לנקמנות ועל הלכי-הרוח הפרימיטיביים. נוסף על כך, בוטאו מגמותיה ועמדותיה בצורה אמנותית מעולה. אני, כמשורר ערבי, השומר על צביונו הלאומי הערבי והאנושי, רואה בזאת הישג לשכל הישר ולרגש הבריא, רואה בזאת ניצחון האנושיות. אין זאת אומרת שהפכתי לניהיליסט, שהפכתי לאדם המשלים עם כל צורות העוול, העושק, אלא שאני מצליח להבחין בין האנשים לבין המדיניות.

בארצות הערביות התלבטו סופרים, משוררים ומבקרים, כיצד לכנות את השירה הערבית בישראל, שנציגיה המובהקים הם סמיח אלקאסם, תופיק זיאד, סאלם ג'ובראן ומ. דרוויש. יש והציעו: שירת ההתנגדות. מבקר ספרותי מצרי ידוע, עָ'לי שֻכְּרִי, שהתייחס לשאלה זו, ציין: אפשר לכנותם בכינוי זה, אולם נזכור, שנקודת המוצא של המשוררים האלה היא: הכרה בזכות היהודים והערבים לחיות בפלסטין: הם מכירים בזכות קיומה של ישראל, על-כן נכון שנקרא להם: משוררי מחאה ואופוזיציה.

                                                *

                                      *                 *

 

אני חייב לציין, שאינני רואה את עצמי כמשורר בשל. סיפוק אין לי. אני גורס את התיאוריה הטוענת, שאמן המגיע לידי סיפוק מפסיד את הצדקת המשכיותו. אמנם הצלחתי לשפר את הכלים האמנותיים שלי. הצלחתי להתגבר על הניגודים בהם אני נתקל, אך אינני מרגיש סיפוק אמנותי מלא. מטרידה אותי, בכל נסיונותי הספרותיים, שאלת הצדק והאמת בחיינו. זו שאלה הנעשית יותר מורכבת בתקופה המודרנית שלנו. אולם אני נאחז בכל קרן אור ואושר בחיפּושי אחרי דברים המצדיקים את יכולת עמידתו של האדם כנגד הסבל.

איני רשאי לומר, שאני מאושר. היה מגוחך לטעון שאני מאושר. אולם, רדיפתי אחרי האושר נותנת לי אושר. זוהי לדעתי הצדקת קיומו של כל משורר, מאז הצליח האדם לבטא את עצמו. אני משתדל ולא בקלות, למזג את שייכותי הלאומית בשייכותי האוניברסלית והאנושית. אני משתדל גם להשריש את ההווה שלי ביסודות החיוביים שבעבר ובצדדים הטובים ביותר שנראים לי בעתיד.

טבעי, שאתה מעריץ משורר, שאתה אוהב משורר. למשל, כל אחד מאיתנו מעריך את שקספיר ואת הומרוס, כל אחד מאיתנו מעריץ את נזים חִכּמת ואת פבלו נרוּדה ואת ויסטן יו אודן. אולם, עם כל ההערכה שלי וההערצה שלי למשוררים רבים, אני אוהב, ואני מתכוון למלה "אוהב", את פדריקו גרסייה לורקה. אינני מתייחס אליו רק כדרך שמתייחסים אל משורר טוב: אני מרגיש בו את ידידי הטוב. וכן אני מתייחס אל משוררים ערבים אלמוניים, שלא כתבו עליהם היסטוריונים וכותבי תולדות חצרות מלכים.

 

                                                *

                                      *                 *

 

רבים מבין ידידי כואבים את הרדיפות שאני נתון להן. המעצרים, צווי ההגבלה המגבילים את חופש תנועתי במולדתי, הפכו לחלק מחיי היום-יום שלי. אני מתייחס לזה בזלזול, כמעט ציני. אינני מופתע. אינני מתוח. אני יושב כל ערב בחדרי ונעים לי להיות קשור עם השמש, מאחר שאנוס אני להימצא בחדרי עם שקיעת החמה. נתנו לי את הכבוד שלא חלמתי עליו, כשהפכו את לוח הזמנים שלי לחלק מהשמש. אני יושב בחדר, קורא ספרים, שומע מוסיקה, מארח ידידים ומחכה לשוטרים. אני מתייצב יום-יום במשטרה עם חיוך רציני ולא תמיד ציני. אני מביט על כל זה מנקודת ראות-פיוטית. הם חילקו את היממה בינם לביני: הלילה להם והיום לי. אסור לי לצאת בלילה והם מסתובבים בלילה. כל אחד יודע שהיום יותר יפה מאשר הלילה, אור השמש טוב מן החושך. היום והשמש הם לוח הזמנים שלי. אך הלילה הוא לוח הזמנים שלהם. נו, מי ניצח, יוסי? אני רוצה לציין שידידים יהודיים לא מאנשי רק"ח ולא מחסידי הקומוניזם, מבקרים אצלי לעתים קרובות. אתמול הזמינני בחור יהודי, נדמה לי שהצביע בעד המערך, למסיבת נישואיו. הודעתי לו שאינני יכול להשתתף בשמחתם והסברתי לו מדוע. בחצות- הליל הוא בא לביתי שאאחל להם מזל-טוב. הזוג הזה  חייב אותי לגמול בייתר ידידות לידידות, ובייתר זלזול לציפורי החושך.

אני רתוק לחיפה ואסור לי לבקר את הורי המתגוררים בפר ג'דיידה מאחר שאני מהווה סכנה לביטחון הציבור. מדי יום עלי להתייצב במשטרה. משקיעת החמה ועד זריחתה אסור לי לצאת ממפתן ביתי. "הספקתי" להיות כּלוא ארבע  פעמים.  בפעם הראשונה ב-1961, סתם, ללא סיבה. בפעם השנייה ב-1965, נכלאתי בעוון נסיעה ללא רישיון לירושלים, כדי להשתתף בערב שירה. ביום פרוץ מלחמת יוני נעצרתי למשך עשרים יום מעצר מונע. השבוע שוחררתי מכלא בו נכלאתי לחמישה עשר יום בגלל "חשד" שהיה לי חלק בפיצוצים בחיפה. השוטרים בעצמם לא האמינו לאשמה. עמי נעצרו עוד כמה עשרות קומוניסטים ששוחררו אחרי הבחירות. כל פרשת המעצרים היתה מכוונת לפגוע במאמץ הבחירות של המפלגה. קצרי-ראות הם ומזיקים לעמם.

 

                                                *

                                      *                 *

 

לעולם איני הולך לישון בטרם אשמע מלחניו של מיקיס תיאודורקיס. אהבה זו יצרה משהוא שאני מוכרח לספר. לפני שלושה שבועות קראתי ביום ב' של השבוע, שמיקיס תיאודורקיס נעצר. אותו לילה כתבתי שיר בהשראת מעצרו של מיקיס תיאודורקיס. שם השיר :"ריטה, אהבי אותי". למחרת מסרתי את השיר לדפוס. בהקדמה ציינתי כי הטענה של הכת הצבאית ביוון לכליאת מיקיס תיאודורקיס היתה, שהוא מסוכן לביטחון הציבור. צחקתי במיוחד כשראיתי כי כל העיתונות הישראלית הכניסה את המשפט הזה במרכאות, בזאת רצתה להביע את לעגה למושג "מסוכן לביטחון הציבור". אני צחקתי, משום שהם כאילו התייחסו לזה כאל דבר שהוא רחוק מגבולותינו. כתבתי בהקדמה לשיר, כי חיפשתי את שמו של מיקיס תיאודורקיס באתונה, אבל איש לא העז לבטא את שמו, כי זו עבירה ביטחונית. כל ערב אני שומע את תקליטיו של מיקיס תיאודורקיס וכל ערב אני מרגיש שאנחנו ידידים צמודים יותר. הרי גם אני כמוהו "מסוכן לביטחון הציבור".

לא חלמתי, כי הגורל שנפל בחלקו של מיקיס תיאודורקיס, יהיה מנת חלקי. בעת שהשיר יצא-לאור ישבתי בבית- הכלא בטענה שאני "מסוכן לביטחון הציבור".

אני מתלהב משירתו של יהודה עמיחי. אני חפץ לפגוש אותו, במיוחד אחרי הופעת קובץ שיריו האחרון : "עכשיו ברעש". פרסמתי כמה שירים של עמיחי מתורגמים לשפה הערבית ב"אלג'דיד" שאני עורכו. אני מקווה בקרוב לפגוש אותו, לקיים עמו דו שיח ומקווה לפרסמו. אני רואה ביהודה עמיחי משורר עברי בעל רמה אמנותית, משורר שהצליח לשמור על זקיפות קומתו האנושית ואני עוקב אחרי לבטיו. אני מעריך את המשוררת המתוקה דליה רביקוביץ' – היא משוררת עדינת נפש, תרגמתי את שירה "מה קורה?" מקובץ השירים שלה "הספר השלישי". אשמח לפגוש אותה ולהגישה לקורא הערבי. בקרוב אני עומד להוציא תוספת מיוחדת ל"אלג'דיד" (פרסום התוספת התעכב בגלל מעצרי) ובה על גילויים אנושיים של פרופסורים ואנשי רוח יהודיים, כמו הגילוי של אהוד בן עזר בסיפורו "הפרחים שנתת לי לא ינבלו לעד" וכן של סופרים אחרים, שיש בלבם ספיקות ומעמידים סימני-שאלה בעקבות מלחמת-יוני. אני רוצה להוכיח לקורא הערבי בארץ ומחוצה לה, כי למרות מה שקרה וקורה, חי המצפון הטהור. אני עושה שרות זה בשמחה כנה ואמיתית.

                                                                   יוסף אלגזי

          דרכון / מחמוד דרוויש

 

 

          לא הכירוני בצללים

          שמוצצים גון-פני בדרכון

          פצעי היה להם תערוכה

          לתייר להוט לאסוף תמונות

          לא הכירוני, אוי לי... אל תניחי 

          כפי בלא שמש,

          כי העצים

          אותי יכירו... 

                 יכירוני כל שירי המטר...

                 אל תניחני בחוורוני כירח!

                       *

         כל הציפורים אשר רדפו

         כפי בשערי שדה התעופה הרחוק

         כל שדות החיטה,

         כל בתי הכלא...

         כל הקברים הלבנים,

        כל הגבולות...

        כל המטפחות אשר רמזו מרחוק

        כל העינים השחורות...

        כל העינים

        היו עמדי, אך הם

        מחקו את כולם מן הדרכון!

                     *

        חסר-שם, והשתייכות?

        באדמה שעיבדתיה במו ידי?

        איוב צעק מלוא השמים :

        אל תשימנו למשל פעמיים!

        אבותי! אבותי הנביאים

        אל תשאלו את העצים לשמם

        אל תשאל את האפיקים למקורם

        ממצחי נחצבת חרב האור

        ומידי נובעים מי הנהר

        כל לבבות האנשים ... אזרחותי

        הסירו מעלי את הדרכון!

                                               

                                         עברית: ז.ל.