windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale השחקן ז'ראר פיליפ (1959-1922): הוא היה יפה ואנושי / י.א.
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

20/8/2009-9/4/2010
דוד אבידן (1995-1934) / דחוף: דרושה פיסת-מידבר לניסוי גרעיני מתון (1987)
לזכרו של הזמר המגויס ז'אן פרה (2010-1930) שאמר: "אני לא שר כדי להעביר את הזמן"
PAX AMERICANA או כיבוש צבאי של החלל בידי ארה"ב
דני לוסיאן לבקוביץ (2002-1927) - קריקטוריסט אוהב אדם וחיים
רייצ'ל (קורי) Rachel - סרטה הדוקומנטרי של סימון ביטון
ג'נין: בית קולנוע משופץ יעורר חיים בעיר / ג'ון דוניסון
העוני בשר מבשרך / שיר / מתי שמואלוף
"אווטאר" Avatar - דעה אחרת: הסרט מספק הצדקה מטופשת למלחמה / פייר דז'רדאן
סרט חדש: Invictus - השימוש שעשה נלסון מנדלה בתחרויות הרוגבי
"ילדוּת תחת מתקפה" - תערוכת ציורים של ילדי עזה על המלחמה
בעקבות הסרט: "קפיטליזם: סיפור אהבה" - חלום מגילת הזכויות השנייה ...
סרט חדש: "סוּראיה M" - איראן: עולם השייך לגברים, משטר עריץ ורצחני
תערוכה של עבודות קרמיקה פרי יצירתה של נדא נאטור
"ג'נין - אינתיפאדת התרבות" / חג'ה ארנה מג'נין / י.אלגזי
כרמלה ופייפקה ליבן - סיפור אהבה. / פזית
ספר חדש בערבית: יהודי לבנון, פרק שכמעט נשכח בתולדות מדינת הארזים
המזרח התיכון: מה יכול הקולנוע ? (פאריס)
השחקן ז'ראר פיליפ (1959-1922): הוא היה יפה ואנושי / י.א.
ספר חדש: נעם בן זאב - מבקר מוזיקה שכותב גם להדיוטות
"עירום בין זאבים" - הסיפור האמיתי של ילד-בוכנוואלד / י.א.
פרידריך שילר - 250 שנים להולדתו / תקווה / אודה לשמחה
פאולה רובינק: ומה עם מאות אלפי היהודים שניצלו בברית-המועצות ? תהייה בעקבות קריאת ספרו של שאול פרידלנדר
ספר חדש: הציידים האורבים לאנה*
איראן של מטה: הסרט "שירת הדרורים" / רפּוֹרְטָזָ'ה וגם מָשָל
הזמרת מרסדס סוסה איננה - אך קולה לא נדם / שני שירים בקולה
נאזים חִכְּמֶת: משורר וגיבור נעורינו / ספר חדש
לזכרו של המשורר מוחמד ע'נאים (2004-1957) / על יצירתו, שניים משיריו וראיון עימו מ-2001
הרביעי, גם זה בעזה / שיר מאת מרדכי אבי-שאול (1988-1898)
סרט חדש על ההפגנות באיראן יוקרן בפסטיבל הסרטים בוונציה
ניקולאס גיליין (Nicolas Guillen) / קינה על ישוע מננדס, שיר / עברית: משה ברזילי (נוף)

 

השחקן ז'ראר פיליפּ (1959-1922)

הוא היה יפה, טוב ואנושי

 

בימים אלה לפני 50 שנה מת ממחלת הסרטן שחקן התיאטרון והקולנוע ז'ראר פיליפ (Gérard Philipe). למרות גילו הצעיר בעת מותו, 37, והקריירה הקצרה  בת 15 שנים – הוא הצליח להטביע את חותמו באמנויות התיאטרון והקולנוע. יעידו על כך הרשימה הארוכה-ארוכה של הצגות התיאטרון והסרטים בהם הוא הספיק לשחק, הספרים  והמאמרים שהעתירו רק שבחים עליו ועל אמנותו, האלבומים והתקליטים שהנציחו אותו. אני משער שז'ראר פיליפ  לא היה אוהב אילו נכתב עליו המשפט הבא:  "הצגות התיאטרון והסרטים בהם הוא כיכב", מאחר והוא ראה את עצמו עובד על הבמה או על סט הצילומים. לפני הקרנתו בערוץ ARTE השבוע של הסרט, "התמרונים הגדולים" (Les grandes manœuvres) בו שיחקה לצידו מישל מורגאן (Michèle Morgan), תיאר המגיש את ז'ראר פיליפ בתור אדם "יפה, טוב ואנושי". 

                                                       

 

 

בחיים וכשעמד על במת התיאטרון  נראה על מסך הקולנוע, ז'ראר פיליפ הותיר  רושם עז ובלתי נשכח על בני דורו. אודה, שעה שצפיתי בסרט שהקרין ARTE  התרגשתי  מאוד ומדי פעם  לחלוחית הרטיבה את עיני. על בימת התיאטרון  לא זכיתי לראותו, אך צפיתי ברבים מהסרטים שלו. למחרת, כשעברתי ברשת האינטרנט על עשרות צילומים שלו,  חלפו בדמיוני סצנות מסרטיו הרבים כמו, "יפהפיות הלילה, "פאנפאן לה טוליפּ", "שבעת החטאים הגדולים", "מנזר פרמה", "ההרפתקאות של טיל אולנשפיגל", "השטן בכבודו ובעצמו", ועוד.   

ז'ראר פיליפ נולד ב-4 בדצמבר 1922 למשפחה אמידה בעיר קאן בדרום צרפת. את מרבית חינוכו הוא רכש במוסדות חינוך דתיים. חרף ההתנגדות של אביו  לתוכניותיו להיות קומדיאנט והדרישה שלו שילך בעקבותיו ויהפוך למשפטן - ז'ראר פיליפ בחר, בתמיכת אמו, בקריירה של שחקן. כשעברה המשפחה לפריס, הוא למד  בקונסרבטוריון הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה.

בזמן המלחמה התחוללה אצל בחייו של ז'ראר פיליפ דרמה קשה. שעה  שהוא השתתף במסגרת תנועת הרזיסטאנס  (Forces françaises de l'intérieur–FFI) בקרבות לשחרורה של פריס מהכיבוש הנאצי,  אביו,  מרסל פיליפּ  (Marcel Philip), היה חבר פעיל בארגון הפשיסטי "המפלגה העממית הצרפתית" (Parti populaire français – PPF) ושיתף פעולה עם הכובש הנאצי. בעקבות שחרורה של צרפת מהכיבוש הנאצי, באוקטובר 1944 נעצר האב. לאחר שנדון למוות בדצמבר 1945, נמלט האב לספרד. כמו אמו, ז'ראר פיליפ שמר על קשריו עם אביו, אך נמנע מלדבר על הדרמה המשפחתית לתוכה הוא נקלע שלא מרצונו. ב-1969, עשר שנים אחרי מותו של ז'ראר פיליפ, חזר אביו לצרפת לאחר שקיבל חנינה נשיאותית.

באחד הראיונות לשאלה, "מה מטריד אותו", השיב ז'ראר פיליפ, "הדחיפות". ולשאלה הנוספת, "מה מעורר את התפעלותו", הוא השיב, "קוצר  הזמן". ואכן, כשבוחנים את כל המשימות שנטל על עצמו בחייו הקצרים וגם ביצע אותן - מבינים את טעם תשובותיו.

זמן קצר אחרי סיום המלחמה, פגש ז'ראר פיליפ את מי שעתידה להיות רעייתו, ניקול פורקאד (Nicole Fourcade), לה הוא בחר שם חדש, אָן (Anne). לשניים נולדו שני ילדים, בת, אן-מארי (Anne-Marie) ובן, אוליבייה (Olivier). מבחינה פוליטית, בני הזוג אן וז'ראר פיליפ היו אוהדי המפלגה הקומוניסטית. במארס 1950 נמנה ז'ראר פיליפ עם ראשוני החותמים על "קול הקורא של שטוקהולם" אותו יזמה תנועת השלום הבינלאומית המקורבת לקומוניסטים נגד החימוש הגרעיני. ז'ראר פיליפ פעל במסגרת מועצת השלום הצרפתית בראשה עמד המדען פרדריק ז'וליו-קירי (Frédéric Joliot-Curie). באוקטובר 1954 הוא חזר מאוכזב מביקור שערך בפולין בשל העוני בו הוא נתקל שם. שנתיים לאחר מכן, הוא ביטא את הזעזוע שלו בגלל התערבותם של הטנקים הסובייטיים בדיכוי ההתקוממות בבודפשט. במאי 1958 הוא השתתף בהפגנות המחאה נגד אופן עלייתו של דה גול לשלטון בצרפת. חודשים אחדים לפני מותו, לאחר ביקורו  בקובה ופגישתו עם פידל קסטרו, הוא היה מלא תיקווה כלפי המהפכה שהתחוללה בה. ז'ראר פיליפ שהיה בן עשרים בזמן מלחמת העולם השנייה ושחי אחריה בצל המלחמה הקרה ומלחמות קוריאה, הודו-סין, אלג'יריה וסיני-סואץ - חרד מפני מלחמת עולם נוספת. בפעילותו הפוליטית הוא גילם את השאיפות של דור צעיר ששאף לעתיד טוב יותר, לעולם נדיב יותר, ושביקש לממש אידיאלים נשגבים.

בעקבות אודישיון שערך איש הקולנוע מרק אלגרה (Marc Allégret) ב-1941 לז'ראר פיליפ הוא אמר עליו, "הצעיר הזה ניחן במלאי נדיר של טוהר". עשרים שנה לאחר מכן, בבקשה לשחרר את חברה לחיים מהמיתוס שדבק בו, ציינה אלמנתו אן פיליפ, "מדוע להפוך את ז'ראר פיליפ למלאך ? ז'ראר שאף להיות בן אדם. הוא היה מודע לכך שזו משימה קשה. היו לו חסרונות משלו והיו לו גם מעלות משלו".    

בשנתיים האחרונות לחייו, התמסר ז'ראר פיליפ לפעילות איגוד-מקצועית לטובת חבריו למקצוע, השחקנים. אלה בחרו בו לעמוד בראש איגוד השחקנים הצרפתי. את השקפתו הוא ביטא במאמר שפרסם בכתב העת "אמנויות" (Arts) ב-16 באוקטובר 1957 תחת הכותרת, "השחקנים אינם כלבים" (Les acteurs ne sont pas des chiens). להלן המאמר:          

              

          השחקנים אינם כלבים

 

לעתים הזמנתי חברים ובני משפחה להיות נוכחים בחזרות של הצגת תיאטרון או בעת הצילומים של סרט. רק אז הם היו מבינים שזה המקצוע שלנו.

המחויבויות המוטלות עלינו יוצרי תרבות הפנאי זהות למחויבויות  המוטלות על שאר העובדים. אחדים מופתעים מהסבלנות הנדרשת מהשחקנים. אחרים מופתעים מהנכונות שנתבעת מהם כאשר למשל הם משננים שוב ושוב את אותו טכסט עד שהם מוצאים את הטון המבוקש. "בסופו של דבר אתם עובדים כמונו!" - אמר לנו עובד של חברת ביטוח.

הוא לא התכוון לדמיון המיידי, אך הוא השווה את הדאגות שלו, שעה שהוא יושב מול שולחן העבודה שלו, עם הדאגות שלנו כאשר אנחנו מטפלים בטכסט כלשהו. גם כאשר הוא בודק את הקשיים הכרוכים בעניינים כמו תחבורה, דיור, מזון, הוא מגלה שהם זהים בין אם מדובר בשחקן, בפקיד, בסוחר או בפועל.

הם מגלים שגם אנחנו בני אנוש ואיננו סכמות או חפצים אבסטרקטים. בחושבם  על היחסים הקיימים בין מעסיקים ומועסקים הם מבינים שהמאבק האיגוד מקצועי הוא  הכרחי. גם מצבו הסוציאלי של השחקן עומד על הפרק. לא תמיד הם מבינים שקיימת זהות בין מצבם הסוציאלי של השחקנים לזה  של עובדים הנחשבים מועילים ונחוצים. הם מחניפים לו, מזלזלים בו או משלימים עימו עם חיוך.

 

חישבו על תרבות הפנאי

כאשר ממשלות חושבות על צמצום שעות העבודה, היה מועיל אילו הן היו דנות גם בנושא תרבות הפנאי. הטלוויזיה תשנה את לוחות הזמנים שלה בהתאם לחירויות החדשות שמקבלים בהדרגה האנשים. אי-אז, יתנו הממשלות את ליבן לבעיות של העובדים העוזבים  את מקומות העבודה שלהם ורואים צורך להתפרק. אי-אז יעמוד על הפרק נושא תרבות  הפנאי.

מחד, חושבים על תרבות הפנאי, אך בשל גורם מאגי בהחלט, משום מה מתעלמים מהשחקנים כאילו מופע כלשהו יכול להתקיים בלעדיהם.

ואף על פי כן, השחקן נחוץ בשעות אלו.

התיאטרון, הקולנוע, הטלוויזיה יתפתחו בהתאם. אותו הדין לגבי אירועי ספורט שהם הרחבה של המושג המופע.  הצופים במגרש המרוצים, כמו במגרש הכדורגל, הם אלה המספקים לאולמות המופעים את מרבית הקהל שלהם. במקביל להתפתחות הספורט, אנחנו עדים להתפתחות מיזמים של מופעי תרבות פנאי.

האם יהיה זה רצוי שתנאי עבודתו של השחקן יהיו מוסדרים מבחינה חוקית על מנת  שיובטח להם בטחון חומרי לכל ימי חייהם ? לעתים אומרים לי, שיש "לעגן את עניין התעסוקה מבחינה חוקית".

אלה שלא יזכו בכך יאלצו לפנות למשלח-יד אחר.

ברור שכדי להגיע לכך יהיה צורך להלאים מופעים של תרבות פנאי.

כאשר הם יבטלו את רוח התחרות, הם יקדמו נטיות לעצלות. על ידי תובנה אבסורדית כזו, הם מביאים את האנשים לצפות לכך שכל אחד ימצא תעסוקה מלאה, ושהמקצוע בו ירצו לבחור יובטח רק למי שברור מראש כי יש לו את הכישורים לכך. מי יהיו אם כן השופטים בוועדה כזו שינכסו לעצמם את הזכות לבחור קריירה ?

אני כלשעצמי הייתי חושש לקחת חלק בוועדה מסוג זה.

בינתיים, ברור כי במצב הנוכחי של בצרפת, לא מעט שחקנים הידועים בתור שכאלה, יוכלו להזהיר הרבה שחקנים מפני חוסר הוודאות הצפוי להם בחייהם אם יחליטו לבחור בקריירה של משחק. אני מתכוון בעיקר לאותם מתלמדים רבים שכבר עתה יודעים  כי שנים רבות יעברו עד שיקבלו הצעת עבודה ממשית.

 

מצוקת השחקן

 

אחד מחברי שלמד אתי בקונסרבטוריון חיכה שתים-עשרה שנים לפני שמצא משרה של ממש. משך אותן שתים-עשרה שנים הוא נאלץ היה, בין שני מופעי תיאטרון או רדיו, למכור מברשות שיניים וקופסאות לצחצוח נעליים. פיזית הוא לא עמד בציפיות של מעסיקיו, ורק בגיל שלושים ושלוש כאשר הוא התאים להם מבחינה "פיזית" כלומר הספיק להשמין ולהגיע לעוצמה ולמשקל הדרושים. אני סבור שתחיקה מתאימה יכלה לסייע בידי שחקן - שטרם הגיע למצב הפיזי שיאפשר לו למלא את תפקיד של אב -  למלא למשל את התפקיד של שָרָת במרכז דרמטי.

בחרתי להציג  מקרה אחד מתוך מספר בלתי מוגבל של מצוקות.

האבטלה טומנת בחובה מצוקה מוראלית אומללה.

כאשר השחקן אינו משחק, הוא חולה, מדוכא, מודאג. באופן קבוע חייו מוטלים בספק. הוא הופך לרגיש ביותר, הוא אומנם משחק היום, אך הוא יודע שלא קיימת כל יציבות במקצוע הזה. הוא מוערך היום, אך מחר הוא עלול להיות שנוא ואף יתעלמו ממנו. הוא חי בהווה וחושש מהעתיד.

שחקן מנהל מאבק מסוכן עם ונגד הזמן.

הבאתי את הדוגמה של השחקן ש"הגשים" את עצמו אחרי שתים-עשרה שנים של חרפה וכלימה. האם אי-פעם היו מי שחשבו על כל אותם אנשים שהרימו ידיים מתוך עייפות, מצוקה, שעה שכן היה להם כשרון ?

התיאטרון לא צריך להיות שייך רק לאלה שיש להם את האמצעים או שיש להם את המזל למצוא עיסוק נוסף התואם את התנאים של המקצוע שלנו.

שיפור התנאים הסוציאליים של השחקן ממשיכים לעמוד בראש דאגתנו. הציבור צריך לעזור לנו ולהתייחס ברצינות לבעיות שלנו.  הוא יהיה הנשכר העיקרי של המאבק הזה שמטרתו היא: ככל שהשחקן יהיה בטוח מבחינת ההגנה על האינטרסים שלו, הוא יהיה שָלֵו ומלא סיפוק.             

 

15/12/2009