windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale יוסף אלגזי: קשה יותר להיות קראי בישראל (5.9.1997)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

1/6/2008-18/11/2009
יוסף אלגזי: קשה יותר להיות קראי בישראל (5.9.1997)
ג'וזף אפשטיין - גיבור בן-זמנו / פולין (1911) - צרפת (1944)
יוסף אלגזי: היי שלום אלכסנדריה, ולהתראות (14.4.1995)
53 שנים לטבח בכפר קאסם / תוכנית חפרפרת / גדי אלגזי
אמיל חביבי (1996-1921) - גשר בין שתי ספינות / הראיון האחרון - י.א. (12.4.1996)
מן הבּוֹיְדֵם - אלגזי נגד שירותי-הביטחון: מה קורה לאדם שאחיו קומוניסט
סָלְפִית, ליל שבת 14 בדצמבר 2001 / יוסף אלגזי
סיכום דברי תלונה של אמהות ונשי אסירים פלסטינים בשכם / 29.1.1982
לזכרו של עמוס קינן (1929-2009) / הדו"ח שכתב קינן על הריסת בית נובא וגירוש תושביו במלחמת יוני 67'
בין נצרת-עילית לנצרת של מטה / סיור ראש הממשלה יצחק רבין בעיר, קיץ 1995 / יוסף אלגזי
משה שרת: ישראל מול ערב, שתי גישות (הרצאה, אוקטובר 1957)
לזכרו של אברהם לבנבראון (1916-1987); נשאר פועל גם כשנבחר לכנסת
הד"ר ג'. טמרין על דעות קדומות בקרב תלמידים בישראל והשפעת השוביניזם על השיפוט המוסרי (1966)
זה לא טרור, זה עַם / יזהר סמילנסקי / 30.12.1987
בני 6-8 על ספסל הנאשמים / 18.12.1968 / יוסף אלגזי
יבי - לזכרו של משורר וידיד (2002-1934) / "טוב מצורע צודק מאסתטיקן מכוער"
לתופיק טובי ביום הולדתו ה-87 / טוּר מחוּרז מאת נתן אלתרמן, נובמבר 1949
9 במאי 1945 - יום הניצחון על גרמניה הנאצית / ק.סימונוב, א.ארנבורג, א.פן, א.המינגווי ואחרים
לזכרו של ריאד אניס (2009-1953) / חוסיין אבו חוסיין וי.אלגזי
הטבח באַדַנָה בתורכיה / אפריל 1909 - פּרֵלוּד השואה הארמנית
לזכרו של חבר יקר, משה זסק "אמפי" (1968-1928)
המשוררת פדווה טוקאן - 5 שנים למותה; ראיון שערכתי עם המשוררת בקיץ 1993
לזכרה של חנה שם טוב (שטרן), עיתונאית שנלחמה באי-צדק
הכיבוש בתמונות - מעשה מדינה מאת אריאלה אזולאי; י. אלגזי: ירושלים 67' ועזה 71'
אִקְרִת ובִּרְעֵם: 60 שנים לעקירה ולעוול הנמשך
60 שנה לנכבה בכפר עילבון
אוקטובר 1956: טבח כפר קאסם ומלחמת סיני-סואץ, י.אלגזי; על "סוכּת השתיקה" מאת נתן אלתרמן
האם הממסד בישראל חיפּה על הפושע נאצי גלובקה?
קיץ 1958; לילה עם קרופוטקין בצינוק בכלא צבאי
לזכרו של פאייק וארדאד / 2008-1926
אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר?
ואז יריתי

הרהורים נוגים אחרי יום השואה

ליד העריסה של "אנתפאדת האבנים"

הפגנות ה-1 במאי 1958

קשה יותר להיות קראי בישראל

מאת אלגזי יוסף (5.9.1997)

הטרגדיה של משפחת לוי ממושב מצליח מיקדה אליה את תשומת לבו של הציבור בחודש שעבר. אורן לוי, בן 21, נהרג משאיפת אדים רעילים כשניסה לפתוח סתימה בבור ביוב. עשרה חודשים לפני כן נהרגו בצורה דומה אביו ושניים מאחיו. כולם נקברו בבית העלמין של מושב מצליח, ליד רמלה, שהוא גם בית הקברות הארצי של העדה הקראית. המוני קראים, ובראשם הרב הראשי של העדה, אליהו מרזוק, נשארו במשך ימים במצליח כדי לנחם את המשפחה השכולה ואת חברי המושב.

העובדה שהאסון פגע בבני העדה הקראית לא נזכרה בדיווחי התקשורת, וראשי העדה לא ניצלו את ההתעניינות הציבורית כדי לפרט את קובלנותיהם. ויש להם קובלנות רבות. מאז 1995 חדלו משרדי הפנים והדתות להעביר למועצה העליונה של הקראים את תקציב שירותי הדת. בלית ברירה הם עתרו לבג"ץ ובחודש יולי קיבלו שני המשרדים צו על-תנאי שהורה להם לנמק בתוך 45 יום מדוע אין הם מעבירים את התקציב. 45 הימים המוקצבים כבר עברו, והדיון המחודש בבג"ץ עתיד להזכיר כי לא רק האתיופים, הרפורמים והקונסרבטיבים סובלים מיחסו המתנכר של הממסד היהודי האורתודוקסי.

נציגים רבים של הממסד הזה, כמו הרב עובדיה יוסף, גורסים שכל תורתם של הקראים היא "טומאה מאוסה" ורואים בהם ספק-ממזרים שאין לבוא בקהלם. בספרי עיון אחדים אף מעלילים עליהם כי במלחמת העולם השנייה שיתפו הקראים באירופה פעולה עם הנאצים. לקראים בישראל, שרובם המכריע יוצאי מצרים, קשה להתמודד עם ההשמצות: להבדיל מהרפורמים והקונסרבטיבים, לימינם לא עומד לובי חזק ועשיר בארצות הברית. ובאופן אירוני, בעימות שלהם מול הממסד האורתודוקסי הם נמצאים בקוטב השמרני דווקא, ומאשימים את יריביהם ב"חדשנות".

הרפורמים והקונסרבטיבים צמחו בתקופה המודרנית וביקשו בעיקר להכניס תיקונים בדת כדי להתאימה למציאות המשתנה. הקראים הם זרם עתיק ביהדות, שקם בסוף המאה השמינית במחאה על התיקונים ההלכתיים בתקופת התלמוד. מטרתם היתה להחזיר את ההלכה היהודית למקורה הכתוב, למקרא, ומכאן גם שמם, שמשמעותו "בני מקרא" או "בעלי מקרא".

אביה הרוחני של המסורת הקראית, ענן בן דוד, פעל בעיראק לפני 1,200 שנה. מתוך דבקות בכתוב "תורה ה' תמימה", וכדי לא לעבור על הפסוק "לא תוסיפו" - התנגדו הקראים כל השנים לניסיונות להוסיף על הכתוב בתורה או לגרוע ממנו. הם אינם מכירים בסמכותה של התורה שבעל-פה ואינם רואים בתלמוד מקור שמימי, אלא פרשנות של רבנים בני תמותה, ומשום כך הם מכנים את יריביהם "רבניים". הרפורמים והקונסרבטיבים, הם טוענים עכשיו, עשו כמעשה הרבניים מתקופת התלמוד ואילך. "השיטה של אחינו הרבניים, הגמישות שלהם בענייני הלכה, היא שהולידה את תופעת הרפורמים בעם ישראל", קובע רבה הראשי של העדה, אליהו מרזוק.

הקראים היו חלק מהיישוב הישן בארץ, ואחרי הקמת המדינה קיבלו תגבורת גדולה בגלי העלייה של יהודים ממצרים, בעיקר מקהיר. רבים מהם שהיו במצרים צורפים וסוחרי תכשיטים עברו כאן את המסלול המוכר של המעברות, ומלבד עוני ומחסור סבלו גם מזלזול והשפלות בגלל אמונתם. "הקהילה שלנו היתה הראשונה שהתארגנה בישראל", מספר הרב יוסף אלגמיל, יו"ר הקהילה הקראית ברמלה ויו"ר המועצה העליונה של הקראים.

הרב אלגמיל, בן 54, נולד במצרים ובא לכאן כילד עם משפחתו בשנת 1950. הוא בוגר החוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת ירושלים, משמש חזן, מוהל ורב בקהילתו, ופרסם ספרי מחקר על הקהילות הקראיות במצרים ובארצות אחרות.

אחרי רמלה התארגנו קהילות של קראים גם בערים אשדוד, אופקים, באר שבע, קרית גת, בתים, חולון וירושלים, ובמושבים רנן ומצליח, שנקרא על שם רב קראי ידוע. לדבריהם הם מונים בישראל כ-25 אלף בני אדם, אבל גם על כך יש ויכוח. איש משרד הדתות דוד שטרן טוען שזהו מספר מנופח.

"מעמדנו המשפטי במדינה אינו מסודר, הוא מעורפל, ולא במקרה", מאשים הרב מרזוק. במשך שנים היו ענייניהם במשרד הדתות נתונים בידי הפקיד שטיפל במוסלמים. אחרי מאבקים רבים הוקמה במשרד מחלקה מיוחדת המטפלת בשומרונים ובקראים גם יחד, בראשות דוד שטרן. "על פי החוק, הקראים אינם עדה דתית", מסביר שטרן. "הם חלק מעם ישראל, עם מסורותיהם המיוחדות להם. בעיני החרדים הקיצוניים הקראים אינם יהודים, הם אינם מקבלים אותם בקהלם ואוסרים נישואים עמם, אבל הרבנות הראשית נוהגת בהם גישה מקלה".

בלית ברירה, בגלל מעמדם המשפטי הלא ברור, נאלצו הקראים לרשום את מוסדותיהם כעמותה, ואת המענק הממשלתי, שכיסה כ-60% מתקציבה השנתי, קיבלו באמצעות עיריית רמלה: שני שלישים שילם משרד הפנים, ושליש משרד הדתות. אבל ב-1995, בעקבות המלצות ועדת סוארי שבדקה את תקצוב הרשויות המקומיות, הופסקה ההזרמה לעמותה הקראית. בא כוחה של העדה, עו"ד דוד גלס, מגדיר את הפסקת התקציב "הפרת הבטחה שלטונית, אפליה לרעה, ופגיעה בחופש הפולחן של הקראים בישראל".

לרב אלגמיל טענות קשות במיוחד על התנהגותם של נציגי מפלגות דתיות הממונים על משרדי ממשלה, ולעומת זה הוא מציין לחיוב שרים חילוניים. "כאשר בראש משרד החינוך עמדו שרים כדוגמת יצחק נבון או הפרופסור אמנון רובינשטיין, קיבלנו יותר תקציבים ויותר תשומת לב. תחת השר רובינשטיין הוקמה ועדה בראשות ד"ר יונתן שונרי, שהמליצה על הכנת תוכנית לימודית ייחודית לילדי הקראים מכיתה א' עד כיתה י"ב, ואילו תחת השר זבולון המר קוצץ סל השעות הייחודיות לתלמידי העדה. כששלמה הלל היה שר הפנים קיבלה העדה תקציבי פיתוח, ואילו היום אנחנו נלחמים בשיניים לקבלת תקציב להשלמת בנייתו של בית הכנסת בקרית גת, העומד במצב של שלד".

שטרן ממשרד הדתות אומר בתגובה, כי עיקר טענתם של הקראים היא נגד משרד הפנים; משרדו יעביר בסוף השנה לעמותה הקראית תקציב שוטף של 752 אלף שקל. תקציב הפיתוח למבני דת, הוא מסביר, עוד לא אושר, משום שהוועדה המיוחדת לדיון בנושא טרם התכנסה.

 

כפייה מצפונית

 

אבל הבעיות של הקראים אינן רק כספיות. מאחר שאינם מוכרים כעדה, אין לבית הדין שלהם מעמד חוקי ובית משפט אזרחי אינו חייב להתחשב בפסיקותיו. כל עוד נישאים הקראים בינם לבין עצמם בבית הדין של עדתם, משרד הפנים מכיר בטקס ורושם אותם כנשואים. המדינה (אבל לא בית הדין הרבני) מכירה גם בגירושין הנערכים באותו בית דין, בתנאי שאף אחד מבני הזוג המתגרשים אינו מערער על ההליך; אם יש ערעור כזה, חייבים הקראים לפנות לבית הדין הרבני, הפוסק לפי הלכה שאינה מקובלת עליהם.

ב-1967 המליצה ועדה ציבורית, בראשותו של השופט העליון משה זילברג, לחוקק חוק שייתן לבית הדין הקראי סמכות חוקית בענייני נישואין וגירושין. הצעת החוק עברה בשנת 1971 בקריאה ראשונה בכנסת, אך נגנזה. ב-1978, כאשר בג"ץ דחה את בקשת ההנהגה הרוחנית של העדה הקראית להכיר בה כעדה דתית, כתב השופט משה לנדוי בפסק דינו כי הכפפתם של הקראים לשיפוט הרבני נגד רצונם "פירושה כפייה מצפונית קיצונית וחמורה בהרבה מזו הכרוכה בהשלטת סמכותו של בית דין הרבני על יהודי לא מאמין ממוצא רבני".

במקרה שזוג "מעורב" מבקש להינשא ברבנות, בן הזוג הקראי נדרש לחתום על טופס שבו הוא או היא מקבלים עליהם "דברי חברות", כלומר את המסורת של הרבניים. זהו סוג של "גיור", צעד שמשמעותו נטישה הצהרתית של העדה הקראית והצטרפות לרוב היהודי הרבני. אבל טענות על הסתגרות וכיתתיות נשמעות גם נגד הקראים. "הקראים אינם מקבלים רבניים בתוכם מאחר שהם רואים בנו ספק-ממזרים", אומר שטרן. "אצל הרבניים דוד יכול להתחתן עם אחיינית, בעיני הקראים זהו גילוי עריות שאסור אצלם בתכלית האיסור. אצל הרבניים מקובל גיור, אך אצל הקראים הוא אסור. ולכן הם אינם מוכנים להשיא בני זוג שאחד מהם אינו קראי".

 

בית הכנסת של הקראים במושב מצליח

 

הרבנים מרזוק ואלגמיל מסבירים בתגובה שגם אצלם חלו שינויים בשנים האחרונות. "שנים רבות לא אפשרנו נישואין בין בני זוג שאחד קראי והשני רבני, מחשש שהעדה תיטמע", מאשר הרב מרזוק. "היום אנחנו מתירים נישואין כאלה, הרבניים הם אחינו, יהודים לכל דבר". אבל גם ההיתר הזה כרוך בתנאי: "המצטרף נדרש ללמוד את ההלכה הקראית ואחר כך להצהיר שהוא מקבל עליו את עולה".

והרב אלגמיל מוסיף: "לא בקלות אנחנו מקבלים יהודים רבניים בעדתנו, בגלל איסורים מסוימים הנוגעים לדיני עריות. איננו יכולים להתיר מה שהתורה אסרה. מחשש לממזרות, הייחוס אצלנו הוא מצד האב. מי שמבקש לעבור לעדה שלנו עובר בדיקה שלא חלו עליו האיסורים השונים". הבדיקה הזאת נעשית עד שבעה דורות לאחור, ומטרתה לגלות אם לא היו במשפחה גיורים או נישואין בניגוד לדיני ההלכה הקראית.

העובדה שהם סובלים מיחסו של הממסד הדתי אינה הופכת אותם לחסידי הפרדת הדת מהמדינה. "אי אפשר להפריד בין הלאום היהודי לדת היהודית", קובע הרב אליהו מרזוק. והרב אלגמיל תורם גם נימוק פרוזאי יותר: "אנחנו מתנגדים להפרדת הדת מהמדינה, מאחר שהמוסדות שלנו לא יוכלו להתקיים בלי תמיכת המדינה".

 

מיתוסים והשמצות

 

"רשעים, שוטים, אהבלים, כל התורה שלהם טומאה מאוסה" - במלים אלה תיאר מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, את הקראים בשיעורו השבועי, ודבריו צוטטו במעריב (24.7.1994). נציגי העדה הקראית פנו אל הרב וביקשו להבין מה פשר ההתקפה הבלתי צפויה הזאת. הרב יוסף לא השיב להם, אומר הרב אלגמיל.

היחס הזה מבוסס על מסורת ארוכת שנים של עימות. הרב יעקב עמדן (יעב"ץ) מהמאה ה-18, למשל, קבע שהקראים הם גויים, ודבריו מצוטטים גם בחוברת לימוד ישראלית בפרק המיועד ל"העשרה". הרב משה דבּאח מירושלים מספר, כי לפני שנים סירבה ההנהלה של בית ספר ממלכתי-דתי לרשום את בנו לכתה א', ולכן נאלץ לרשום אותו בבית ספר חילוני. ילדים של קראים שומעים לפעמים בבית הספר הערות נגד אמונתם, אומר הרב אלגמיל.

הקראים דוחים את שיטת החישוב של לוח השנה העברי, ומשום כך חוגגים את חגי ישראל במועדים שונים מאלה הנהוגים אצל ה"רבניים". ביום כיפור, כאשר שכניהם צמים הם אוכלים, וכשהם צמים - שכניהם אוכלים. משום כך נוהגים הקראים להתקבץ בחגיהם בריכוזים הגדולים של בני עדתם. הקראים מחמירים בדיני טומאה וטהרה: קראי נתבע להיכנס בשבת לבית הכנסת רק לאחר שהתרחץ, ונאסר עליהם לקיים יחסי מין בשבת.

מתנגדיהם מאשימים אותם באימוץ מנהגים מוסלמיים. הקראים נוהגים לחלוץ את נעליהם בכניסתם לבית הכנסת, בהסבירם שכך הם שומרים על קדושת המקום, ומסתמכים על הפסוק שבו נאמר ליהושע "של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא". בעת התפילה, בפנותם לתורה, הם כורעים ברך ומשתחווים. "גם בנו של הרמב"ם, אברהם בן משה בן מימון, נהג כך", מסביר הרב משה דבאח מירושלים.

היו זמנים שאנשי חברה קדישא הקשו על קבורתם של קראים בבית עלמין יהודי. "אחרי מאבק", מספר הרב יוסף אלגמיל, "הכשרנו בתוך בתי קברות היהודיים הכלליים חלקות מיוחדות שבהן אנחנו קוברים את מתינו. בירושלים העתיקה הכשרנו מחדש את בית הקברות העתיק שבגיא בן הנום, ליד אבו טור".

באנציקלופדיה בריטניקה לנוער, שהופיעה בעברית בשנת 1978, מסופר כי "הנאצים לא ראו בהם יהודים, וכך ניצלו הקראים מן השואה. עמדתם כלפי היהודים נעה מאדישות ועד לשיתוף-פעולה עם הנאצים במקרים אחדים". לפני שנים העיד ד"ר שמואל זיינוול כהנא, שהיה מנכ"ל משרד הדתות, כי בזמן המלחמה שאלו הנאצים בווארשה את הרבנים היהודים אם הקראים הינם יהודים; כדי להציל את הקראים ממוות יעץ הרב חיים עוזר גרודזנסקי לענות לנאצים "שהקראים בליטא אינם רואים את עצמם כיהודים, אף על פי שמבחינה הלכתית ישנן דעות שהם יהודים".

הנאצים השתכנעו כי הקראים אינם יהודים, אבל כעבור זמן חזרו בהם ורצחו אותם כמו את שאר היהודים. לראיה מביא אלגמיל קטע מספרו של א. אנטולי (קוזנצוב), "באבי יאר": "נתפשטה שמועה כי כאן עברו קראים - זקנים קדמונים עטורים בגלימות עד עקב, יצאו והטיפו: 'בנים, אנו הולכים לקראת המוות. היכונו! נקבלנו בעוז רוח כעל קידוש השם'".

דוד שטרן ממשרד הדתות קובע נחרצות: "הקראים לא שיתפו פעולה עם הנאצים. בזמנים הנוראים ההם, כשם שיהודים אחרים, כדי להציל את חייהם, הצהירו על עצמם כלא יהודים והציגו תעודות אריות, גם קראים, מאותה סיבה, כדי להינצל, טענו שאינם יהודים".

מיתוס מסוג אחר הוליד מבנהו החריג של בית הכנסת הקראי בירושלים העתיקה. הוא הוקם בימיו של רבי ענן בן דוד, שבא לירושלים מבבל עם כמה מחסידיו וביקש את רשותו של החליף משושלת העבאסים ג'עפר אל-מנצור לבנות בית כנסת. החליף דחה את הבקשה, כדי למנוע אפשרות שבתי תפילה לא מוסלמיים בירושלים יהיו גבוהים מצריחי המסגדים. ואז הציע בן דוד לבנות בית כנסת תת קרקעי ומעליו בית מגורים. האילוץ הזה הוליד את האגדה, שבתי הכנסת של הקראים נבנים מתחת לפני הקרקע בגלל הפסוק "ממעמקים קראתיך יה". יתר בתי הכנסת של הקראים בישראל, במצרים ובארצות אחרות בנויים על פני הקרקע.

במשך דורות נהגו קראים ממצרים, מתורכיה ומרוסיה לעלות לרגל לבית הכנסת בירושלים, והדבר זיכה אותם בתואר חג'. חוץ מהפסקה כפויה בתקופה הצלבנית, התגוררו קראים בירושלים עד 1948. נפילת העיר העתיקה בידי הלגיון הערבי הותירה את בית הכנסת ובית הקברות הקראיים חרבים תחת שלטונה של ירדן. אחרי סדרת שיפוצים, נחנך בית הכנסת מחדש באוקטובר 1981, וקראים פוקדים אותו לתפילה בשבתות ובחגים.

 

בלי בריכת שחייה

 

במושב רנן חיות כמאה משפחות של יהודים קראים יוצאי מצרים. שיחה עם שלושה מוותיקי המושב, שלושתם ילידי קהיר, מעוררת אצלם זיכרונות מרים. כולם עברו במחנה שער עלייה, ומשם למעברה. שמואל אלקודסי היה במצרים מורה לטבע בבית ספר יסודי יהודי לבנות. הוא עדיין כועס כשהוא נזכר איך "הביאו משפחות מטופלות בילדים ושמו אותם באוהלים במצליח", ומכנה את המעשה "פשע".

ברנן, ליד העיירה אופקים, ישבו לפניהם עולים מתימן, שנטשו את המושב כבר בשנות ה-50 הראשונות של המאה ה-20. הם זוכרים שבבתים לא היו מים זורמים, השירותים היו בחוץ, שנים חיו בלי חשמל. הצורפים והפקידים נאלצו לעבוד בחקלאות, וזה לא היה קל. "לא היה לנו מה לאכול", מספר משה כהן. "היינו יוצאים לעבוד בשדה עם חצי כיכר לחם וזהו". אשתו חנה מוסיפה: "כשהתחתנו לא היו לנו סוכריות לכבד את האנשים. היינו מנותקים. לרנן הגיע רק אוטובוס אחד ביום. קרובי משפחה שבאו לבקר נשבעו לא לחזור לבקר אצלנו".

עד היום, בגיל 71, עובד משה כהן במשק החקלאי שלו ועומד בראש ועד הקראים ברנן. אלקודסי, בן 77, היה במשך שנים מזכיר המושב. חבריו במושב מספרים שהמורה לשעבר נהיה חקלאי חרוץ, ונמנה עם הראשונים בנגב שהקימו חממות. "לא באתי מתוך ציונות, אלא מתוך מצוקה", הוא אומר. "העבודה בחקלאות היא שקשרה אותי לארץ, לא האנשים. רבים אמרו לנו שאנחנו הקראים איננו יהודים, וגם הופלינו לרעה לעומת מושבים בסביבה".

יהושע אלישע, בן 52, בא לישראל ממצרים עם משפחתו כילד בן שבע. גם היום, כשהוא בעל משפחה ומורה למכונות חקלאיות, הוא נזכר בכאב בתחושתם של הוריו לפני 45 שנה: "היתה להם הרגשה של מכה אדירה, שנפלנו למדבר". גם היום רנן אינו מושב עשיר. "אין לנו בריכה, ואנחנו חיים בצנעה", אומר אלישע. רוב חברי המושב מתפרנסים מחקלאות, מגדלים פרחים לייצוא בחממות, גידולי שדה ופטימים. בעבר העסיקו פועלים פלשתינאים, היום הם מעסיקים בעיקר פועלים תאילנדים. אלישע אינו מסתיר את זהותו, "אבל אני גם לא שם שלט על החזה שאני קראי. לי כמעט לא היו עימותים בגלל זה שאני שומר על המסורת הקראית. שתי בנותי נשואות לקראים. הבן הצעיר, בגיל 15, מתמודד יום-יום עם עובדת היותו בן לעדה קטנה ומיעוט. צעירים חשים חצויים בין השתייכותם לעדה הקראית לבין הסביבה הרבנית. הם שלמים עם המסורת שלהם אך יש להם רגש של התגוננות מסוימת, יומיומית, מול הסביבה. זהו המצב של כל העדה שלנו".

 

תסכול ומרירות

 

בכל פעם שיצחק לוי, לשעבר כתב "קול ישראל" ביקר לצורכי עבודתו בארץ הולדתו, מצרים, הוא התקבל בכבוד אצל ראשי השלטון, ובהם הנשיא חוסני מובארק, שר החוץ לשעבר עִסמת עבד אל-מגיד, אנשי רוח ועיתונאים. כולם זוכרים את אביו, דאוד חוסני, שהיה מגדולי המלחינים במצרים ומת לפני 60 שנה בגיל 67. בביתו בירושלים מחזיק לוי אוסף גדול של כתבות ופרסומים מצריים על אביו, ישנים וחדשים, וכן הזמנות לאירועים מוסיקליים שעורכים שם כמעט מדי שנה לציון יום השנה למותו של חוסני. "וכאן בישראל", מצר הבן, "חוץ מיהודים מבוגרים יוצאי מצרים איש לא שמע על האמן הנודע דאוד חוסני".

 

דאוד חוסני (1937-1870)

 

המשורר המצרי אחמד שאוקי, שזכה עוד בחייו לכינוי "أمير الشعراء" (נסיך המשוררים), הגדיר אותו "אוצר אמנותי יקר, יהלום יקר במוסיקה הערבית, שקשה להעריכו בממון", ואילו המוסיקאי ריאד א-סונבאתי קבע שחוסני דאוד היה "אחד מיוצרי ההתפתחות החדשה במוסיקה והמצרית וממעצביה". חוסני דאוד, שנקרא במשפחתו דוד חיים אליהו לוי, החל את הקריירה שלו כזמר, ואחר כך עבר להלחנה, והעשיר את לחניו במקורות טורקיים, פרסיים ואנדלוסיים, ובמוטיבים מן הפולקלור. את השירים שהלחין ביצעו זמרות נודעות כמו אום כלת'ום, לילה מוראד, נגאת עלי ואסמהאן. חוסני היה גם חלוץ התיאטרון המוסיקלי המצרי. הוא הלחין כמה אופרטות שזכו להצלחה גדולה, ואופרה אחת, "שמשון ודלילה". הוא הלחין גם שירים בעברית. בין השאר חיבר את המוסיקה של המנון הקראים במצרים (את המלים כתב החכם טוביה בבוויץ): "באש נבוא ובמים, ירמסונו ברגל / יטרפונו בידיים, לא נעזוב הדגל".

 

[לקראת פרסומה מחדש של הכתבה, שוב גיליתי שעד היום זוכים דאוד חוסני ופעלו האמנותי לפרסום נרחב בעולם הערבי, בעיקר במצרים, ארץ הולדתו. במדור שפות באתר מתפרסם מאמר שכתב האמן מאזן אלמנצור על  דאוד חוסני באתר: www.mazenguitar.com.  כמו כן מצורפת כאן קישורית לראיון שהתפרסם ב-youtube בערבית עם בנו של חוסני, יצחק לוי (תחת השם בדיע דאוד חוסני), בירושלים ב-17.7.2008, בו הוא סיפר על אביו ומשפחתו:

http://www.youtube.com/watch?v=xk_FESCLrRw]

 

קראים היו מעורבים גם בפעילות ציונית. בשנת 1954 נחשפה במצרים רשת ריגול וחבלה ישראלית (פרשת "עסק הביש"), שבה היו חברים גם יהודים מקומיים. מקס בנט התאבד, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר הוצאו להורג בתלייה, אחרים נידונו לתקופות מאסר ממושכות. "העובדה שאחי היה קראי לא הובלטה בארץ", אומר ד"ר יוסף מרזוק, "אבל צוינה עמידתו הגאה במשפט, והעובדה שלא התנער מאחריות. הוא לא הסגיר את מחליפו בתפקיד והאיש באמת לא נעצר על ידי המצרים".

ד"ר יוסף מרזוק, תושב רמת השרון, היה כבר בישראל כשנלכד אחיו. הוא בדיוק התגייס לצה"ל, ועל המעצר קרא בעיתון. "בטירונות הגיע אלי העיתון ג'רוזלם פוסט שמסר בידיעה קצרה בעמוד הראשון כי במצרים נתפסה חוליית ריגול ישראלית ובה רופא שלא צוין שמו. לי זה הספיק כדי לנחש שזה אחי".

יוסף ידע שאחיו היה פעיל בתנועה הציונית הבונים, אך לא יותר מזה. ב-1953, כשיוסף עזב את מצרים, ליווה אותו משה מקהיר לנמל אלכסנדריה ורק ברכבת גילה לו שהוא קצין בצבא הישראלי. יוסף שאל אם דרגתו סגן, ונענה בשלילה.

"מאחר שידעתי שרופאים ברוב צבאות העולם הם בדרגת סגן, אמרתי למשה, 'אם כך אתה לא בחיל רפואה'. על זה הוא לא הגיב".

באלכסנדריה נתן משה ליוסף מספר טלפון, ואמר לו להתקשר למספר הזה כשיגיע לישראל. לצלצול ענתה אשה שהפקידה בידי יוסף מפתח קטן והסבירה לו שאחיו השאיר מזוודה נעולה בבית הדוד, במעברת זרנוגה שליד רחובות. "כשפתחתי את המזוודה מצאתי בתוכה את המדים של משה, כובע השירות שלו עם סמל חיל המודיעין, תעודות העולה, הזהות והשירות שלו, ואלבום תמונות שהוא עצמו צילם בעת ששהה בארץ, ביוני 1952, וטייל בה במקומות כמו תל חי, הנגב ואילת".

יוסף מרזוק עקב אחרי מהלך משפטם של חברי הרשת בעיתונות הישראלית והזרה. שום גורם מוסדי לא התקשר אליו, הוא אומר. "להיפך, כאשר ניסיתי לדלות מידע כלשהו על גורל אחי, הרחיקו אותי ובודדו אותי. באותם ימים כל אחד נופף במושגים ביטחון וסודיות. נבלות. השלטונות לא התנהגו עם אמי ואתי כבני אדם. השאירו אותנו באפלה. אמא קיבלה אמנם גמלה כאמו של חלל, אך איש מהממונים על משה באמ"ן לא ביקר אצלה".

אחרי השמעת גזר הדין ביקש משה מרזוק מאלי נעים, מעצורי הפרשה, שיעביר לאחיו יוסף בישראל שלוש בקשות: אל תנקום את דמי, טע עץ על שמי, ואם יהיה לך בן קרא לו בשמי. "את שלוש בקשותיו של אחי מילאתי", אומר ד"ר יוסף מרזוק. "לאחי לא היתה טינה לעם המצרי, הוא החשיב אותו כעם נבון וחם. אני שמחתי על הסכם השלום עם מצרים, וגם על ההסכמים עם הפלסטינים. אני מאמין בדו קיום".

ד"ר יוסף מרזוק היה מנהל המכון לביקורת חומרי רפואה בירושלים, עד שיצא לגמלאות ב-1993. האם רחל, שעלתה לישראל זמן קצר אחרי שבנה משה הוצא להורג, הספיקה להשתתף בקבורת עצמותיו בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים. זה היה בשנת 1977, חצי שנה לפני ביקורו של הנשיא סאדאת בישראל. היא מתה חודשים אחדים אחרי הקבורה. ד"ר מרזוק ליקט במשך השנים מידע רב על אחיו, ונפגש עם חברי הרשת שהועברו לישראל אחרי ששוחררו מהכלא. הוא אגר בשנים הללו כעס ומרירות שאותם אינו מסתיר. "כשבוצע גזר הדין, ב-1955, לא היה לי היכן לשבת שבעה. תנאי המגורים במחנה יונה, על חוף תל אביב, במקום שעומד היום מלון הילטון, היו נוראיים. לעומת זה, שומר של מגרש חניה סמוך, יהודי ממוצא כורדי, היה לוקח אותי כל ערב לבית הכנסת הבוכרי כדי להתפלל. הוא היחיד שגילה הבנה ורגישות כלפי".

 

תחיית הקראות

 

בעולם חיים כמה רבבות יהודים קראים. בשנים האחרונות מתפתחים קשרים בין העדה הקראית בישראל לקהילות קראיות מתחדשות בחצי האי קרים, מוסקבה, סנט-פטרבורג, קייב ואודסה, שם נפתחו מחדש בתי כנסת קראיים שבמשך עשרות שנים פעלו בהם מועדוני תרבות ומוזיאונים. שוב מתפרסמת ספרות קראית, ולדברי הרב אלגמיל עובדים עכשיו ברוסיה על אנציקלופדיה קראית ומילון קראי (רק מעטים יודעים את השפה הקראית, שבמקורה מורכבת ממילים טטריות ותורכיות, והכתיב שלה דומה לכתב רש"י). גם בווילנה מתארגנת מחדש קהילה קראית. בשנת 1397 הביא הדוכס הגדול של ליטא, ויטאוטאס, את הקראים הראשונים מחצי האי קרים, והשנה הוציא הבנק הלאומי של ליטא מטבע זיכרון חדש לציון מלאת 600 שנים להתיישבותם במקום.

-----------------

* המקור פורסם במוסף הארץ, 5.9.1997

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'

                                   

 

 

 

 

 

17/11/2009