Because the original gucci replica intention is to create a handbags replica, when choosing replica handbags fabric, replica watches uk chooses to avoid the delicate and rolex replica .
windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale חידוש המבנים של בית הכנסת והישיבה של הרמב"ם בקהיר / יוסף אלגזי, הסוד הגדול של קהיר (14.6.1996)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

27/10/2009-4/6/2010
מלחמת יוני 1967 / הכפרים עמואס, יאלו ובית-נובא בלטרון שנהרסו עד היסוד / יוסף אלגזי / צילומים יוסף הוכמן
אלע'אבסייה - נכּבה בהמשכים / יוסף אלגזי (כּתבה מ-1997)
ערב האחד במאי 1960, מאת ראובן רובינק (1991-1914)
משה שמידט: לגיהינום ובחזרה
סיפורי סבתא וסבא / שרגא עילם
לוטפי אלח'ולי (1999-1928): רק מת, אבן או חמור אינם משנים את דעתם / ראיון (1995) / יוסף אלגזי
עלי קאסם אל-קייסי נכלא בשל סירובו לחתום על צו פינוי מעל אדמתו בערב אל-מפג'ר (1979)
לקראת יום האדמה 1976: עו"ד חנא נקארה חושף את התוכנית החדשה להפקעת אדמות הערבים בישראל
לקראת יום האדמה 1976: קול-קורא אל אחינו האזרחים היהודים
מסמך קניג - 1976
מה קרה ביום האדמה ב-30 במארס 1976
יום האדמה 1976 - האנדרטה בסח'נין
פרשת הריגתו של טום הורנדאל / יוסף אלגזי, 2.5.2003 ויוני 2005
מלחמת לבנון, 1982 / דיווחי-השקר של שר-הביטחון והרמטכ"ל / שמעון לרר
חידוש המבנים של בית הכנסת והישיבה של הרמב"ם בקהיר / יוסף אלגזי, הסוד הגדול של קהיר (14.6.1996)
לזכרו של חבר יקר - משה חורי, "מוסא" (2010-1924)
נערה פלסטינית גיבורה - רג'אא אבו עמאשה (1955-1939) / אמיל חביבי: הסערה בירדן וההד בישראל ("קול העם")
יוסף אלגזי: בצפת עוד שומעים את מרגמות הדווידקה (28.4.2000)
חיים וידאל ספיחה אינו שוכח
ספר חדש: אליושה הקומוניסט / י.א.
לזכרו של אדם וחבר יקר - ד"ר אחמד חמזה נתשה (1996-1926) / י.א.
שלוש האהבות של בנימין גונן, בעקבות הופעת ספרו האוטוביוגרפי: "חיים אדומים"
יוסף אלגזי: קשה יותר להיות קראי בישראל (5.9.1997)
ג'וזף אפשטיין - גיבור בן-זמנו / פולין (1911) - צרפת (1944)
יוסף אלגזי: היי שלום אלכסנדריה, ולהתראות (14.4.1995)
53 שנים לטבח בכפר קאסם / תוכנית חפרפרת / גדי אלגזי

 

חידוש המבנים של בית הכנסת

והישיבה של הרמב"ם בקהיר ייחנכו בקרוב

 

הקהילה היהודית בקהיר תחנוך בחודש מארס הקרוב את חידוש המבנים של בית הכנסת והישיבה של הרמב"ם. נזכיר: הרמב"ם הוא רבי משה בן מימון (28 במארס 1138- 13 בדצמבר 1204). נולד בקורדובה שבספרד ומת בקהיר במצרים. נוסף להיותו רב ופוסק הלכה, היה מדען, רופא, חוקר ופילוסוף. עליו אמרו, "ממשה עד משה לא קם כמשה" וישנם מי שהכתירוהו "הנשר הגדול". הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית. בערבית הוא מוכר בשם מוסא בן מימון (موسى بن ميمون), או בשמו הערבי המלא: موسى بن ميمون بن عبد الله القرطبي الإسرائيلي (מוסא בן מימון בן עבדאללה איש קורדובה הישראלי). בלשונות אירופה מקובל לכנות את הרמב"ם Maimonides על שום האופן בו נכתב שמו בשפה היוונית: Μωησής Μαϊμονίδης (מואיסיס מאימונידיס).

המבנים של בית הכנסת והישיבה של הרמב"ם ועוד תשעה בתי כנסת במצרים מוגדרים אתרים היסטוריים המצויים תחת חסות המועצה העליונה של עתיקות מצרים (Egyptian Supreme Council of Antiquities – SCA). ראו דו"ח ביניים:

http://www.youtube.com/watch?v=Co_RXQFmYN4

בזכות פרויקט הרסטורציה, ה-SCA בסיוע הקהילה היהודית בקהיר הצליחה לחדש את האתר. מבנה הישיבה יכלול את חדר של הרב משה השוכן בקהיר החדשה מהמאה ה-12 בו הוא לימד והתדיין עם תלמידיו בנושאים של הלכה דתית. בעקבות מותו, כאן במקום הזה הונחה גווייתו למשך שבעה ימים וממנו הועברה לקבורה בטבריה. החדר כלל נישות בהן עד לאחרונה חולים בני אמונות שונות, נשים וגברים, בילו את הלילה והתפללו למען הבראתם או לפוריות. בית הכנסת הסמוך נבנה במאה ה-19. מבנה הישיבה סבל משיטפונות של מים תת-קרקעיים. בית הכנסת נפגע באורח קשה בעקבות רעידת אדמה שאירעה בשנת 1992.

החגיגות שילוו את טכס חנוכת הפרויקט המחודש יימשכו שלושה ימים (9-7.3.2010) ויכללו בין השאר: סעודה במרכז הקהילתי של בית הכנסת המרכזי שער השמיים. מבנה זה שהוקם במאה ה-20 חודש לחלוטין. למבקרים תהיה הזדמנות ליהנות מהדקורציה הפנימית העשירה העשויה משיש ומוטיבים מוזהבים; ביקור בפוסטאט (קהיר הישנה) בו שוכן בית הכנסת העתיק ביותר בקהיר- מועד שנת 340 לפני הספירה. מבנה בית הכנסת אבן עזרא מהתקופה הקדם-אסלאמית שאף הוא חוּדש בו נהג הרב משה להתפלל ולקיים טכסי תפילה כראש הקהילה היהודית באותם ימים. כאן מצויה הגניזה של קהיר. במוזיאון החדש של הגניזה ששוכן באתר רפרודוקציות רבות של מסמכי הגניזה; ביקור בבית הכנסת המחודש של בני העדה הקראית ע"ש מוסא דרעי אשר נבנה בשנת 1920; למבנה כיפה מרהיבה ועמודים מקושטים בפרחי לוטוס בסגנון Art Déco; ביקור בבית הקברות אלבסאתין בדרום-מזרח קהיר. מאמצים גדולים נדרשו לקהילה היהודית בקהיר ולקהילות יוצאי מצרים במדינות רבות בעולם כדי למנוע סלילת אוטוסטראדה שאמורה לחצות את בית הקברות. במהלך השנים בעבר נגנבו מבית הקברות הזה מצבות רבות.

צילום מצורף: בית כנסת רב ע"ש הרב משה בחרת אליהוד (הרובע היהודי הישן בקהיר) שנבנה אחרי מות הרמב"ם ב-1204. במקום הזה מצוי חדר קטן בו הרמב"ם נהג להרביץ תורה לתלמידיו הרבים. לאחר מותו, כאן הונחה גווייתו לפני העברתה לקבורה בטבריה. החדר זה נשתמר בשלמותו. במשך דורות בני אמונות שונות נהגו לעלות אליו כדי להתפלל ולהעלות בקשות שונות.

הצילום לקוח מהאלבום: Juifs d'Egypte, Images et textes, Paris, Editions du Scribe, 1984

 

 

 

הסוד של קהיר

מאת יוסף אלגזי *

קהיר,

המברק שקיבלה אגנס סמית לויס מהד"ר שניאור זלמן (סולומון) שכטר היה נרגש. "גברת לויס היקרה", כתב הד"ר ב-13 במאי 1896, "סבורני שיש לנו סיבה לברך את עצמנו. הדף שנטלתי עימי הוא קטע מתוך המקור העברי של 'אקלזיאסטיקוס' (Ecclesiasticus). זו הפעם הראשונה שהתגלה כדבר הזה. אנא, אל תדברי על כך כלל עד מחר. מחר אבוא אלייך ונשוחח יחד על הדרך לפרסם זאת. בחיפזון ובהתרגשות גדולה, ס' שכטר".

מה הסעיר כל כך את המרצה לתלמוד ולספרות רבנית מקיימברידג'? המברק הזה נשלח רק זמן קצר לאחר ששכטר יצא מביתה של אגנס לויס כשבידו "פיסת נייר", כהגדרתה. לויס ואחותה מרגרט דנלופ - סקוטיות משכילות ופרסביטריאניות אדוקות שהתעניינו בתרבות המזרח - חזרו אז ללונדון ממסע לימודי בארצות המזרח כשברשותן כתבי יד עתיקים בעברית, ערבית, סורית, יוונית ולטינית. הן רכשו אותם מסוחרי עתיקות במזרח, ובין השאר קנו בקהיר כתבי יד אחדים בעברית עתיקה. כיוון שלא ידעו מה טיבם, פנו לידידן שכטר. הידיד המלומד בא לפגישה שנקבעה, בדק את כתבי היד בדיקה ראשונית, והעלה את ההשערה שהם לקוחים מעותק של התלמוד הירושלמי. את "פיסת הנייר" לקח איתו בסוף הפגישה כדי לבדוק אותה בדיקה מעמיקה יותר.

למחרת, כשנפגש שוב עם האחיות, יידע אותן בממצאי הבדיקה: הוא גילה להן שאלו דפים כתובים עברית מתוך ספר "החוכמה", הידוע גם כספר "המשלים" של שמעון בן-סירא, שנכתב במאה השנייה לפני הספירה בארץ ישראל, אבד, ונודע רק בתרגומו היווני. הגילוי המרעיש דחף את ד"ר שכטר לחדש את התעניינותו במקום שבו נמצאו פרגמנטים אלה - הגניזה הקהירית, השוכנת בבית הכנסת העתיק בן עזרא שבפוסטאט, הלוא היא קהיר העתיקה. הוא לא חיכה זמן רב. מצויד במכתבי המלצה מראשי אוניברסיטת קיימברידג' ומהרב הראשי של בריטניה, נתן אדלר, יצא שכטר למצרים, כשפניו לרב הראשי בקהיר ולנשיא הקהילה היהודית. אמנם, הוא לא היה הראשון שהתעניין בגניזה הקהירית. אחרים לפניו התעניינו בתכולתה - ועל כך יעידו כתבי היד המצויים בסנט-פטרבורג ובספריות בפאריס, לונדון, וינה, בודפשט, אוקספורד וניו יורק, לשם התגלגלו לאחר שסוחרי עתיקות מכרו אותם במאה ה-19 לחוקרים ולאספנים אירופים. אבל שכטר היה הראשון שפעל לחשיפתה המלאה של הגניזה, ובזכותו מציינים עכשיו 100 שנים לגילויה.

בכנס מדעי לציון מאה שנים לגילויה ולמחקרה של הגניזה, שהתקיים בחודש שעבר במרכז האקדמי הישראלי בקהיר, הוקראו בין השאר קטעים מזיכרונותיו של ד"ר שכטר מאותה נסיעה. הגניזה, תיאר איש קיימברידג' את מה שנגלה לעיניו, "היתה שדה קרב של ספרים ושל יצירות ספרות בנות מאות שנים". חלק מהמשתתפים בקרב הושמדו; הם הפכו לגושים חסרי צורה, ושימוש בחומרים כימיים לשם פירוקם היה גורם להם נזק עצום. "אינני יכול להתגבר על הרגשת העצב האוחזת בי", הוסיף ד"ר שכטר, "למחשבה שלא אוכל לחלוק בכל הידע שתוסיף לנו הגניזה על היהודים ועל היהדות. כי המלאכה אינה של איש אחד ואף לא של דור אחד".

אבל ד"ר שכטר עשה את מה שנראה לו כתחילתה ההכרחית של המלאכה. בסיועם של השלטונות הבריטיים במצרים, ובהסכמתם של ראשי הקהילה היהודית, הוא קיבל את הרשות להעביר את תכולת הגניזה לספרייה האוניברסיטאית בקיימברידג' - ובכך סיפק עוד דוגמה לאופן שבו שמו מעצמות גדולות את ידיהן על אוצרות תרבות של ארצות ועמים אחרים.

מה בעצם מייחד את הגניזה הקהירית ומקנה לה חשיבות גדולה כל כך? כמו גניזות אחרות, שהתגלו ושעדיין לא התגלו, גם מקורה של גניזה זו במנהג היהודי לגנוז ספרי קודש ותשמישי קדושה שבלו, ולא להשמיד אותם. אבל הודות למזג האוויר היבש באזור - בגניזה הקהירית השתמר בכל זאת מספר עצום של פרגמנטים מהמאה התשיעית לספירה ועד למאה ה-19. עד כמה עצום? ד"ר ג'פרי חאן מאוניברסיטת קיימברידג', שקטלג חלק מאוסף כתבי היד של הגניזה, מעריך שיש בו 140 אלף דפי מסמכים ותעודות, המהווים כשני שלישים מהחומר שנגנז בבית הכנסת בן עזרא בקהיר.

אבל לא רק הכמות מייחדת את הגניזה הקהירית. הגניזה הזאת - אומר פרופ' מוחמד אל-הווארי מאוניברסיטת עין שמס בקהיר - מתייחדת מאחרות גם בכך שלצד כתבים דתיים נאספו בה תעודות בעלות אופי חילוני מובהק. בין השאר - ספרי קהילה, ספרי חשבונות, קובלנות, תעודות נישואים וגירושים וצוואות, מודעות, יצירות פיוט, ספרות ומדע, מכתבים למיניהם, ואפילו ספרי לימוד לילדים שעברו מדור לדור עד שהתבלו. כל אלה כתובים בעברית, ערבית, יוונית, ערבית-יהודית, ג'ודיאו-אספּניול וגם יידיש.

ד"ר חאן ופרופ' אל-הווארי היו בין קומץ המומחים לחקר הגניזה והנציגים הרשמיים המצריים שהשתתפו בכנס בקהיר, בארגונו של מנהל המרכז האקדמי הישראלי, פרופסור ששון סומך. הגניזה, אמר אל-הווארי לנוכחים - רובם חוקרים ותלמידים של השפה העברית ושל התרבות היהודית - מהווה מקור לא אכזב לתולדות היהודים בעולם הערבי. אבל באותה מידה היא גם מקור חשוב לתולדות האסלאם בכלל, ובמצרים בפרט.

"בפעילותם הכלכלית ובמנהגיהם החברתיים", הוא אמר, "היהודים במצרים ובארצות נוספות באזור לא היו שונים משכניהם המוסלמים, ולכן הגניזה היא מקור מצוין ללימוד ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של העולם האסלאמי בימי הביניים. תעודות בגניזה מלמדות אותנו על המסחר, התעשייה, מקורות המימון; על הסחורות ומחיריהן, על דרכי המסחר בים וביבשה, על המסחר שהתנהל בין ארצות אגן הים התיכון להודו. הן חלק מהמורשת של העם המצרי, שהיהודים היו איבר מאיבריו".

גילוי הגניזה, אומר פרופסור מנחם בן ששון מהאוניברסיטה העברית, חולל מפנה בהיסטוריוגרפיה היהודית: אחריו היא חרגה מתחום ספרות האפולוגטיקה, ההטפה, הרטוריקה. תחילה עסקו חוקרי הגניזה בהיסטוריה המוסדית של הקהילות היהודיות ואחר כך בחיי היום יום של היהודים, וכך הולכים ונחשפים לא רק חייהן של השכבות החברתיות הגבוהות, אלא של החברה כולה. "הגניזה", הוא אומר, "היא אוצר שהועשר בלי הרף במשך הדורות, 900 שנים לפחות. האוצר הזה הגיע לשיאו בין המאות ה-10 ל-300 ,13 השנים שבהן נפוצה הגירת יהודים ממקומות שונים באגן הים התיכון, בין השאר גם למצרים".

כך, למשל, כוללת הגניזה תעודות הנוגעות לאנשים שנשבו בידי פיראטים, אשר למעשה היו אנשי מלחמה רשמיים של השושלות האומיית והפאטימית. פיראטים אלה יצאו למסעי שוד באגן הים התיכון כדי להפגין נוכחות במקומות שהאסלאם לא שלט בהם וגם כדי להשיג מקורות הכנסה, וקהיר שימשה מרכז לפדיון שבוייהם.

דייגים בני קהילות נוצריות או יהודיות שנשבו, אומר בן ששון, נפדו בכסף מלא והיו מקור הכנסה מצוין לפיראטים ולשולחיהם. אחרי הכל, שלושה שבויים, עבדים בפוטנציה, נפדו תמורת 100 דינרים, שהיו הון עתק (בערכים של היום בין 100 ל-150 אלף דולר). השובים מצדם השתדלו לצמצם את הוצאותיהם שלהם: כדי לא לשאת בהוצאות מחייתם של השבויים הם נהגו למסור אותם מיד לקהילה היהודית, תוך ציון המועד הסופי לתשלום הפדיון.

מטבע הדברים, הטיל פדיון השבויים מעמסה כבדה על כתפי הקהילות. וכך אפשר למצוא בין עשרות המסמכים בנושא - הכתובים לרוב בערבית-יהודית, כלומר עברית באותיות ערביות - מכתב ששלחה קהילת אלכסנדריה לקהילת קהיר, ובו בקשה לסיוע במגבית לפדיון שבויים. על פי הידוע, מכרו היהודים כל שיכלו כדי לפדות שבויים. וכשאלה נפדו הם עברו תהליך שיקום ובמשך הזמן החזירו לקהילה חלק מהסכום ששולם תמורת שחרורם. מרביתם השתקעו באלכסנדריה ובקהיר, שילמו את ה"ג'זיה", הוא מס החסות, והצטרפו ל"אהל אל-דימה", בני הדתות הלא-מוסלמיות שנהנו מחסות השליט המוסלמי. רבים מהם כתבו לבני משפחותיהם מכתבים ביוונית-יהודית (יוונית באותיות עבריות), ובהם ביקשו לשלוח להם את ספריהם שנותרו מאחור. וכך, אומר בן ששון, מתאפשר לנו ללמוד גם אילו ספרים קראו היהודים בביזנטיון. ויש כמובן מכתבים אחרים, הנוגעים להיבטים מגוונים של ההגירה. יהודי מרוסיה, בן המאה ה-11, שעלה לארץ ישראל ולא ידע לא ערבית וכנראה גם לא עברית, קיבל בביזנטיון מכתב המלצה מאישיות חשובה, טוביה בן אליעזר. האיש, כתב הממליץ, אינו מבין שום שפה חוץ מ"שפת כנען" (היא "שפת עבד", SLAVE, כלומר סלאווית).

ואכן לקהיר, צומת חשוב במזרח התיכון, באו יהודים גם בדרכם לארץ ישראל. אחד מהם היה יהודה הלוי, שהתעכב במצרים ובסופו של דבר הגיע לארץ ישראל בשנת 1141, ככל הנראה. מאוחר יותר, בתחילת המאה ה-13 עלו לארץ ישראל יהודים מפרובנס ומאזורים אחרים של צרפת, מגרמניה וממרכז אירופה. הם היגרו, טוענים חוקרים, בעיקר מתוך רצון לקיים את מצוות הדת בארץ הקודש. גל זה, המכונה בספרות "עליית 300 הרבנים", התעכב בדרכו במצרים, ומסמכים בגניזה מתארים איך התקשתה הקהילה היהודית באלכסנדריה לפרנס את העולים. לא כל היהודים שהתכוונו לעלות לארץ ישראל אכן הגיעו לשם. מקצתם נשארו במצרים מסיבות שונות - בהם, למשל, בנה של רחל בת אברהם אשת הרב זוסמן. האשה עלתה לארץ ישראל עם משפחתה, אבל בעוד שהיא ובעלה הגיעו לירושלים, בנם, משה סופר תפילין, נשאר במצרים. בגניזה נחשף מכתב שכתבה האם לבן. כמו מכתבים אחרים וחומר ספרותי שהביאו איתם המהגרים מאירופה או שנשלחו אליהם - המכתב הזה כתוב בגרמנית-יהודית, יידיש. הגניזה, אומר בן ששון, היא אכן מראה של יותר מחברה אחת.

במראה הזאת משתקפים פרטי-פרטים, כפי שאפשר להיווכח ממחקרו עצום ההיקף של חלוץ המחקר החברתי של הגניזה, שלמה דב גויטין. ששת הכרכים של יצירת הענק שלו מלמדים על הכלכלה, הקהילה, המשפחה, חיי היום-יום - של היהודים ושל החברות שחיו בהן. ממחקריו של גויטין אנחנו יודעים מה אכלו אנשי התקופה, באלו תרופות השתמשו, אלו ספרים קראו, מה היה סדר היום שלהם.

אין כמעט מישור אחד בחקר היהדות והיהודים - אומר פרופסור יוסף פנטון, מנהל המחלקה ללימודים עבריים באוניברסיטת שטרסבורג - שהגניזה לא חוללה בו מהפכה והכניסה בו משמעויות חדשות. למשל, היחסים - לרבות הרוחניים והדתיים - בין יהודים למוסלמים ובינם לבין בני דתות ואמונות אחרות בימי הביניים, במצרים ובארצות אחרות במזרח. בין השאר, היא מלמדת על תפקידם החיוני של היהודים במסחר הבינלאומי שבין המזרח המוסלמי ובין חלקי עולם אחרים - בשל התמחותם בתחומי מסחר שונים ושליטתם בכמה שפות. בעולם העסקים של אז מוצאים שותפויות בין יהודים למוסלמים, והסתייעות של סוחרים מוסלמים בהון יהודי. מנגד, לעתים הועברו סחורות של יהודים מארץ אחת לאחרת בידי מתווכים מוסלמים, כדי להימנע מתשלום מס גבוה יותר. במישור היחסים האישיים - אין בגניזה תעודות המעידות על נישואי תערובת, להוציא מקרים בודדים של יהודים שהתאסלמו. ואולם, יש בה עדויות על יחסים חברתיים בין נושאי תפקידים רשמיים יהודים ומוסלמים, וחילופי מכתבים בנושאים שהיה בהם עניין משותף.

עדויות ליחסים ההדדיים מספקים גם כתבי יד של יצירות מוסלמיות, דתיות וחילוניות, שנכתבו הן באותיות ערביות והן באותיות עבריות. עדות מרשימה במיוחד להשפעה הדו-סטרית נוגעת לקורות התנועה הצופית היהודית, ששאבה את השראתה הרוחנית מהצופיות המקורית, כלומר המוסלמית. מצרים - מזכיר פרופסור פנטון, שהתמחה בנושא זה - היתה בימי הביניים קרקע פורייה לתנועות הצופיות המוסלמיות, שבהן בלטו דמויות כריזמטיות כמו מוחמד אל-בדאוי ואבו עבאס אלמֻרסי.

התנועות האלה השפיעו על חוגים בקרב האוכלוסייה היהודית בערים המצריות, ובעיקר בקהיר שבה היתה קהילה יהודית גדולה. חוגים אלה ראו בתנועות דגם לחיקוי - ועל כך מעידות התעודות שבגניזה, בהן יצירות צופיות כתובות ערבית בתעתיק עברי, שהעתיקו יהודים לשם לימודן. מלבדן נמצאו בגניזה גם טקסטים צופיים כתובים בערבית. מה לטקסטים בערבית ולגניזה? ההסבר שמספק פנטון לממצא תמוה זה הוא שיהודים ראו בהם כתבים מקודשים, עד כדי כך שהניחו אותם לצד הכתבים המקודשים לבני עמם.

עוד בגניזה - כתבים שחוברו בידי יהודים בהשפעתם של עקרונות המיסטיקה הצופית. בין השאר: פירושים לתורה וספרי לימוד על ה"טריקה", הדרך הרוחנית לאהוב את אלוהים. בכתבים צופיים אלה הוחלפו הציטטות מהקוראן וה"חדית'" (קובץ הדברים והמעשים של הנביא מוחמד וחסידיו, שסמכותם הדתית שנייה לקוראן) בציטטות מהתורה ומכתבי הרבנים.

במחקריו מדגיש פרופ' פנטון שלא מדובר בחוגי שוליים בקהילה היהודית. עובדה, כמה מהצופים היהודים הבולטים נמנו עם צאצאיו של גדול בעלי ההלכה, הפילוסוף והרופא היהודי מהמאה ה-12 משה בן מימון, הרמב"ם. ואפילו ב"מורה נבוכים" של הרמב"ם, קובע המלומד משטרסבורג, מוצאים השפעה מיסטית, ואלמנט צופי. גם בנו של הרמב"ם, אברהם בן משה בן מימון, שהיה נגיד יהודי קהיר, פוסק ורופא, ניסה להכניס רפורמה ביהדות בהשפעת הצופיות. בכתביו הוא הציג דרך חיים חדשה, שהושפעה מדרכה הרוחנית של הצופיות, והגדיר אותה כ"החזרת עטרה ליושנה": לא רפורמה חלילה, אלא רסטורציה של המנהגים היהודיים המקוריים. כך, למשל, ניסה לכפות על היהודים בתפילתם את מנהג ה"רֻכּוּעָאת" המוסלמי - ההשתחוויות (או כריעות) - שבהקשר הצופי היתה לו משמעות של כניעה לאלוהים. מנהג זה, לדעת בנו של הרמב"ם, היה נהוג בקרב היהודים אך ננטש במאה השנייה לספירה.

למרבה האירוניה, גם מכתב ששיגרה הנהגת הקהילה היהודית לשלטונות המוסלמיים לאחר מותו של אברהם בן משה בן מימון, ובו מחאה על מנהג ה"רכּועאת" שהנהיג, מעיד דווקא על הקשרים הטובים בין יהודים למוסלמים. בתעודה הזאת, שפנטון וחאן גילו בשני שלבים, כותבים אנשי הקהילה שהמנהג נוגד את המסורת היהודית. הם מאשימים את אברהם בן משה בן מימון ב"הליכה בחוקות הגויים", אך לא במינות, ושואלים אם מנהג ה"רכּועאת" חוקי ותואם את קוד ההתנהגות האסלאמי.

בזמן שנשלח המכתב שלטה במצרים שושלת האיוּבּים, שהיתה שמרנית ואורתודוקסית ואנשיה ראו מחובתם לשמור לא רק על טוהר הפולחן האסלאמי, אלא על הפולחן של בני הדתות האחרות שתחת חסותם. אפשר לשער, אם כן, שהפונים היהודים קיוו כי פוסקי ההלכה המוסלמים יראו ב"רכּועאת" בדעה - כלומר חידוש וסטייה מהלכות הדת ומנהגיה - ויחייבו את היהודים לשוב למנהג התפילה הישן.

כמה מאות אחר כך, במאה ה-15, כתב גם אחרון צאצאי הרמב"ם שכיהן כנגיד יהודי מצרים, דוד בן יהושע בן מימוני, מדריך התנהגות שהושפע מתורת המוסר והמידות של הצופים. במשך שישה דורות לסירוגין, אומר פנטון, עשתה איפוא משפחתו של הרמב"ם ניסיון להחדיר מנהגים מוסלמיים ליהדות.

יוסף פנטון, יהודי מאמין ושומר מצוות, רואה את הצד החיובי בקיום קשרים בין בני אמונות ודתות שונות ואינו חושש שהדבר יפגע בחוסנה של אמונה זו או אחרת. "המחקר שלי", הוא אומר, "יותר משהוא מצביע על השוני, הוא מצביע על המשותף והמאחד בין בני אדם". הוא עצמו ממחיש זאת לא רק במחקר: בעירו שטרסבורג, ולפני כן בעיר ליון, חבר למוסלמים ויחד הם לומדים טקסטים שונים, בהם כתביו של מיסטיקן מוסלמי ידוע בן תקופתו של הרמב"ם, מוחיי אלדין אִבְּן ערבי, שחי בירושלים ובדמשק.

"דברים שלמדתי בטקסטים החשובים למוסלמים", הוא אומר, "סייעו לי לגלות ולהבין דברים ביהדות, בתחומי הסמלים, הפולחן. הגישה הזאת אינה ממעיטה בערכן של התרבות והמסורת שלך. להיפך, היא מעשירה אותן". בין השאר ערך פנטון השוואה בין ההקפות של שמחת תורה לבין ההקפות שעורכים מוסלמים בעת החג', העלייה לרגל למכה. "כך למדתי דברים על המשמעויות המיסטיות של ההקפות היהודיות ועל הקווים המשותפים להן ולהקפות המוסלמיות", הוא אומר.

משתתף נוסף בכנס, פרופ' בנימין הרי מאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, התעמק בטקסט הנוגע לחג אחר - "פורים קטן" של יהודי קהיר. זה שנים חוקר פרופ' הרי בכלים בלשניים תעודות הכתובות בלשון ערבית-יהודית. ב-1980 נתקל במוזיאון היהודי ע"ש מגנס שבברקליי בטקסט שהוגדר על ידי הספרנית כבלתי חשוב. הטקסט הזה, אמרה הספרנית, עשוי להיזרק. כשהתעמק בטקסט גילה הרי כי הוא כתוב בחלקו בערבית-יהודית ובחלקו בעברית, ואז, תוך כדי עבודה, מצא טקסט מקביל שנלקח מהגניזה הקהירית. שמו: "מגילת פורים אל-מצריין", מגילת פורים של יהודי קהיר.

וזה הרקע למגילה: בשנת 1524, ממש בתחילת השלטון העות'מאני במצרים, מינה סולימאן המפואר את אחמד בּאשה לנציב על מצרים. אך זה החליט למרוד באדונו. הוא עלה עם חילותיו למצודה של קהיר, וכדי לתת לגיטימציה לשלטונו תבע ששמו יוזכר ב"חוטבה", הדרשה המושמעת בימי שישי במסגדים. לממונה על המטבעות במצרים, היהודי אברהם קסטרו, הורה להטביע את שמו על המטבעות. קסטרו נמלט לאיסטנבול וסיפר על כך לסולטאן. בתגובה, פרע אחמד בּאשה ביהודים. אך בחודש מארס של אותה שנה, בעקבות הפיכת-נגד, הוא נתפס, הוצא להורג בכ"ח באדר, וליהודים היתה שמחה וששון. לציון המאורע העתיקו יהודי קהיר מנהג קהילות יהודיות רבות - מנהג "פורים קטן", או "מועד קטן", חגיגה של נס שאירע ליהודים. הם חיברו מגילת פורים על הנס שקרה ליהודים עם חיסולו של אחמד בּאשה, ובכל שנה, בכ"ז באדר, קיימו יום תענית, ולמחרת חגגו בבית הכנסת אל-אוסתאד שאינו קיים עוד, וקראו במגילה המיוחדת.

וכך נפתחת המגילה - שטור אחד בה כתוב בעברית והאחר בערבית: "מגלת השטן הידוע, שמרד במלך, סלימאן, ויהי בימי המלך סלימאן, גדל איש אחד משריו, ושמו השטן הידוע, וינשאהו מעל כל השרים וימצא חן". בספר שהוציא לפני ארבע שנים תירגם פרופ' הרי את המגילה, ההדיר אותה, ערך את דקדוקה, ניסה לתאר כיצד דיברו היהודים של קהיר ברבע הראשון של המאה ה-16, והסביר מהי ערבית-יהודית. בידיו עדויות שלפיהן נהגו יהודי קהיר לקרוא את המגילה הזאת עד 1948.

טקסט אחר שהוצג לפני באי הכנס, על ידי פרופ' ששון סומך, נכתב במקור בערבית ובאותיות ערביות. אבל העתקו, שנמצא בגניזה, נכתב בערבית-יהודית של ימי הביניים. הטקסט, חיבור פולמוסי, נכתב על ידי יהודי תושב קהיר בסוף המאה העשירית.  בהקדמה לחיבור תיאר המחבר האלמוני ישיבה של ה"מג'לס" (מושב החכמים), בראשותו של הווזיר הפאטמי יעקוב אבן יוסף אבן כלס. באותה ישיבה הוצג תרגום ערבי של סידור התפילות שכתב סעדיה גאון, והווזיר וחכמי הדת המוסלמים השמיעו דברים בגנות היהדות והביכו את היהודים שנכחו במקום, רבנים וקראים כאחד. למרבה האירוניה, אבן כלס היה יהודי במוצאו, שנולד בבגדד, עקר למצרים והיה ל"ווזיר אל-אג'ל" (הווזיר הנעלה ביותר) תחת החליף הפאטמי השני במצרים, אל-עזיז. מחבר התעודה, כנראה אחד היהודים ששמעו את דברי הגנות של אבן כלס ויועציו, חיבר איפוא טקסט תגובה אפולוגטי על היהדות.

מאה שנים עברו מאז התגלו מסמכי הגניזה, שאלו רק אחדים מהם, ועשרות מחקרים כבר נכתבו על בסיסם. גילויי הגניזה כה חשובים, שבעקבותיהם ייאלצו חוקרים והיסטוריונים לכתוב מחדש את ספרי תולדות עם ישראל והעמים, מן המאה העשירית ועד למאה ה-19. ואולם, אומר פרופ' בן ששון, "התהליך של חלחול חומר חדש לספרי ההיסטוריה, לתוכניות הלימודים ולתודעה הציבורית הוא אטי למדי. בקושי מלמדים על תקופת ימי הביניים, ובתודעת רבים היא עדיין נתפסת כתקופת חושך, למרות שבפועל היא אחת התקופות הפוריות בעולם היהודי".

עד למאה ה-11, הוא קובע, 98% מהיהודים חיו תחת האסלאם, מהודו במזרח, דרך איראן, עיראק, תימן, סוריה רבתי, ארץ ישראל, מצרים, כל צפון אפריקה, ספרד, סיציליה, ועד דרום איטליה במערב. "יתר היהודים חיו בביזנטיון. ומה שקרה להם במשך 400 שנה משמעותי למה שקרה אחרי כן לעם ישראל: זו היתה התקופה הפורמטיווית של עם ישראל ביחס לדורות הבאים".

 

אליהו הנביא בארמון השעווה

בית הכנסת בן עזרא, שבו התגלתה הגניזה, מצוי באזור "קצר אל-שמע" (ארמון השעווה), על שרידיו של מבצר רומאי שחרב. בית הכנסת הזה, שהתפללו בו בנוסח ארץ ישראל, נקרא מלכתחילה "כּניס א-שאמיין" (בית הכנסת של יוצאי סוריה רבתי) - להבדיל מבית הכנסת השני באזור זה, שאיננו עוד, שהתפילה בו נעשתה בנוסח בבל ומשום כך נקרא "כּניס אלעראקיין" (בית הכנסת של העיראקים).

במשך דורות נודע בית הכנסת בשם "אליהו", ורק מאוחר יותר בשם "עזרא" או "בן עזרא". על קיומו קוראים בספר "המסעות" של הנוסע היהודי בן המאה ה-12 בנימין מטודלה. מאוחר יותר, בסוף המאה ה-15, כתב עליו הרב ומפרש המשנה עובדיה מברטינורו, בסיפור מסעו לארץ ישראל. הוא תיאר אותו כבית כנסת יפה, אשר על פי אחת האגדות התגלה בו אליהו הנביא. בשנים האחרונות שוקם בית הכנסת ועכשיו הולכת ומוקמת לידו ספרייה.

בשנה הבאה, בקונגרס העולמי למדעי היהדות בירושלים, יהיה אחד הנושאים המרכזיים חקר הגניזה הקהירית, מכל היבט אפשרי - אמנות, פילוסופיה, נוסח המקרא ופרשנות המקרא, תולדות הלשון היהודית. במקביל ייחד מוזיאון ישראל תערוכה לנושא ובה פריטים מהגניזה המצויים באוספים שונים בעולם. ואגב, הגניזה שהתגלתה בבית הכנסת "בן עזרא" אינה היחידה בקהיר. בבית הקברות היהודי העתיק והמוזנח "אל-בסאתין" שבעיר מצויה גניזה נוספת, והמבקר שם יכול לראות שלושה בורות מסורגים המובילים לגניזה זו שלא נחקרה עד היום.

----------------

* מוסף הארץ, 14.6.1996.                                 

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'

              

 

 

2/2/2010