windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale אלע'אבסייה - נכּבה בהמשכים / יוסף אלגזי (כּתבה מ-1997)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

10/11/2009-30/6/2010
תלאותיהם של שוכני המערות בדרום הר חברון תחת הכיבוש (2001)
מלחמת יוני 1967: יומן-המלחמה של הנזירה מָרִי-תֶרֶז
מלחמת יוני 1967 / הכפרים עמואס, יאלו ובית-נובא בלטרון שנהרסו עד היסוד / יוסף אלגזי / צילומים יוסף הוכמן
אלע'אבסייה - נכּבה בהמשכים / יוסף אלגזי (כּתבה מ-1997)
ערב האחד במאי 1960, מאת ראובן רובינק (1991-1914)
משה שמידט: לגיהינום ובחזרה
סיפורי סבתא וסבא / שרגא עילם
לוטפי אלח'ולי (1999-1928): רק מת, אבן או חמור אינם משנים את דעתם / ראיון (1995) / יוסף אלגזי
עלי קאסם אל-קייסי נכלא בשל סירובו לחתום על צו פינוי מעל אדמתו בערב אל-מפג'ר (1979)
לקראת יום האדמה 1976: עו"ד חנא נקארה חושף את התוכנית החדשה להפקעת אדמות הערבים בישראל
לקראת יום האדמה 1976: קול-קורא אל אחינו האזרחים היהודים
מסמך קניג - 1976
מה קרה ביום האדמה ב-30 במארס 1976
יום האדמה 1976 - האנדרטה בסח'נין
פרשת הריגתו של טום הורנדאל / יוסף אלגזי, 2.5.2003 ויוני 2005
מלחמת לבנון, 1982 / דיווחי-השקר של שר-הביטחון והרמטכ"ל / שמעון לרר
חידוש המבנים של בית הכנסת והישיבה של הרמב"ם בקהיר / יוסף אלגזי, הסוד הגדול של קהיר (14.6.1996)
לזכרו של חבר יקר - משה חורי, "מוסא" (2010-1924)
נערה פלסטינית גיבורה - רג'אא אבו עמאשה (1955-1939) / אמיל חביבי: הסערה בירדן וההד בישראל ("קול העם")
יוסף אלגזי: בצפת עוד שומעים את מרגמות הדווידקה (28.4.2000)
חיים וידאל ספיחה אינו שוכח
ספר חדש: אליושה הקומוניסט / י.א.
לזכרו של אדם וחבר יקר - ד"ר אחמד חמזה נתשה (1996-1926) / י.א.
שלוש האהבות של בנימין גונן, בעקבות הופעת ספרו האוטוביוגרפי: "חיים אדומים"
יוסף אלגזי: קשה יותר להיות קראי בישראל (5.9.1997)
ג'וזף אפשטיין - גיבור בן-זמנו / פולין (1911) - צרפת (1944)

אלע'אבסייה – נכּבה בהמשכים

סודו של השיח' רבאח *

מאת: אלגזי יוסף

 

"למושל הצבאי לא היתה סמכות לגרש את המבקשים מהכפר אלע'אבסייה ואין לו סמכות למנוע אותם מלהיכנס אליו, לצאת ממנו ולהימצא ולגור שם" (מתוך צו של בג"ץ, 30 בנובמבר 1951).

עקורי בירעם ואיקרית אינם היחידים. גם תושבי הכפר אלע'אבסייה (الغابسية), מחזיקים כבר קרוב ל-50 שנה בפסק דין של בג"ץ המורה למדינה להחזירם לכפרם. במשך שנים חיכו עקורי אלע'אבסייה בסבלנות לתוצאות מאבקם של עמיתיהם מאיקרית ובירעם.

בשנתיים האחרונות הם מנסים להעלות את סיפורם מתהום הנשייה. בשבת, במסגרת הפעולות לציון יום האדמה, התאספו מאות מהעקורים ותושבים ערבים מהסביבה לעצרת ליד המסגד המגודר של הכפר, ותבעו את תיקון העוול.

בכפר אלע'אבסייה שבגליל המערבי, צפונית לעכו ומזרחית לנהריה, חיו עד 1948 כ-700 תושבים, רובם המכריע פלאחים. לרשותם עמדו יותר מ-10,000 דונם אדמות שפלה והר, שעליהם גידלו כרמי זיתים וגפנים, מטעי הדרים ושאר פירות, וכן גידולי שדה, שלחין ובעל. מלבד מי הגשמים הם ניצלו את המים של מעיינות עין אלעסל, אלע'אואר, אל-מפשוח ונחל הגעתון. הכפר הקטן היווה מרכז לכמה כפרים ערבים שכנים: שיח' דאוד, שיח' דנון (שני כפרים אלה אוחדו ונקראים היום שיח' דנון), אל-נהר, אלתל, אלכּברי. ילדי הכפרים הללו למדו קרוא וכתוב ושיעורי דת במדרסה (המקבילה המוסלמית לחדר) של אלע'אבסייה, שהיתה צמודה למסגד הגדול והעתיק, השריד היחיד שנותר מבתי הכפר.

היום (אפריל 1997), בדרך המובילה אל הכפר, אפשר לראות את בית הקברות, כמה משיחי הצבר ששימשו גדר חיה לבתים, עץ החתונות הישן, עצי פרי מהבוסתנים. חרף העזובה, המקום הוא פינת חמד פסטורלית. פרות רועות באחו והמטיילים הרבים נהנים מהנוף.

עלי חמאד, בן 62, וחליל חלפאללה, בן 61, למדו בילדותם במדרסה של הכפר, ובארבעת השבועות האחרונים הם משתתפים במשמרת המחאה ליד המסגד. הם זוכרים היכן עמדו פעם המאפייה, בית הבד, המכולת, האטליז, המחצבה. הם מצביעים על עץ דקל יחיד, ומספרים שעמד במרכז החצר של מחמוד סאלם, היום יו"ר עמותת אלע'אבסייה.

את אלע'אבסייה כבשה חטיבת כרמלי במאי 1948, במבצע "בן עמי" לכיבוש הגליל המערבי, שעליו פיקד משה כרמל. על אירועי הכיבוש מספרים חמאד וחלפאללה, שהיו אז ילדים בגיל 13 ו-12: הגברים נאספו במרכז הכפר, להחליט מה לעשות. הדעה הכללית היתה שמוטב להיכנע לצבא היהודי ולא לגלות התנגדות. איש מהם לא ידע אז על ההסכם של השייח עוואד רבאח עם ראשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, שלפיו אם ייכנע הכפר, לא ייכנסו אליו כוחות ההגנה ולא יאונה כל רע לתושביו. על ההסכם שמע חמאד רק לפני שנים אחדות, אחרי מותו של השייח רבאח, מפיו של אבו-יוסף, מיכה כהני, שומר השדות של קיבוץ עברון.

כוחות ההגנה נכנסו לכפר משני כיוונים, מספרים חמאד וחלפאללה. אבו-סאלח דאוד אלזיני עלה לגג המסגד והניף דגל לבן. החיילים התוקפים ירו בו והרגו אותו. שלושה מבני משפחת עבד אלעאל נלקחו על ידי החיילים לצומת כברי, ושם נורו למוות. התושבים המבוהלים נמלטו למערות. אנשי ההגנה ירו לעברם. מבין ההרוגים, נזכרים חמאד וחלפאללה בשמותיהם של מוצטפא אבו-שיחה ואחמד חוסיין. ואפיה עבד אלעאל, הם אומרים, מתה מבהלה כשפרצו חיילים לביתה. מרים ג'רשה ותינוקה נמנו עם הנעדרים. בעלה הצליחה להימלט ללבנון. לפי הדעה הרווחת בין עקורי אלע'אבסייה, ביום שבו נכבש כפרם על ידי ההגנה נהרגו 11 תושבים. היתר מצאו מקלט ביישובי הסביבה עד יעבור זעם.

במאי 1948 לדאוד בדר שש שנים. הוא היה הצעיר בארבעת ילדיהם, בת ושלושה בנים, של מחמוד ולטיפה בדר. "השכם בבוקר העירה אותי אמי מהשינה, היא ארזה חפצים שונים בשקים, ויחד יצאנו להרים, מזרחה, לכיוון הכפרים הדרוזיים ינוח, ירכא, אבו סנאן", מספר בדר. "חודשים אחדים גרנו אצל אחת המשפחות בירכא. כמעט מדי יום נהגה אמי, אום אחמד, להסתנן לאלע'בסייה לטפל במשק החקלאי של המשפחה. אמי, שלא סבלה לשתות את המים של ירכא, היתה סוחבת בג'ארה מי שתייה מהכפר שלנו לירכא. אבי פחד מההגנה, ומאוחר יותר מצה"ל, אשר במקומות שונים הרגו גברים, והיה מוכן להגר ללבנון. אבל אמי לא היתה מוכנה לעזוב את אלע'בסייה".

בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים 1949-1947", מצטט ההיסטוריון בני מוריס את פקודת המבצע של משה כרמל ערב מבצע בן עמי, "לתקוף במגמת כיבוש, להרוג גברים, להרוס". בדר זוכר כי במקרים שבהם לא הרגו את הגברים שלכדו, נהגו החיילים היהודים להוריד מהם את החגורה או את הזינאר, שהחזיק את השירוואל, כדי לסרבל את תנועותיהם ולהשפילם.

אחרי חודשיים בירכא, ממשיך בדר את סיפורו, עבר עם אביו ואחיו לכפר אלקאסי, שנהרס מאז ועל אדמותיו עומד היום המושב אלקוש. אמו נשארה בירכא, ולבקשתה החזיר אליה האב את דאוד הקטן. כעבור זמן עקר האב עם שלושת ילדיו הגדולים יותר ללבנון, ודאוד נשאר עם אמו בירכא.

בהדרגה, בעיקר באביב 1949, חזרו רוב תושבי אלע'אבסייה, ובהם אום-אחמד ובנה דאוד, לכפרם. האם אף חצתה בגניבה את הגבול ללבנון והצליחה להחזיר לאלע'אבסייה את אחד מבניה, מוחמד. השלושה התגוררו בבית מֻח'תאר הכפר מֻצטפא חִג'אזי, אחיה של האם, שעקר עם בני משפחתו ללבנון. אום-אחמד המשיכה לעבד את משק המשפחה. מלבד עקורי אלע'בסייה התיישבו באותם ימים בכפר גם פליטים מהכפרים השכנים בירווה ושיח' דנון.

ב-24 בפברואר 1950 ציווה צה"ל על תושבי אלע'אבסייה לפנות את הכפר בתוך 48 שעות ולעבור לכפר שיח'דנון. חמאד וחפאללה טוענים, כי נאמר לתושבים שהפינוי הוא זמני: צה"ל עומד לבצע באזור אימונים באש חיה ואינו רוצה שחלילה ייפגעו אנשים מהכפר. בגמר האימונים, יורשו התושבים לשוב לכפרם. רשות זו לא ניתנה להם.

ב-2 באוגוסט 1951 הכריז המפקד הצבאי של האזור על אלע'אבסייה ו-12 כפרים נוספים בגליל המערבי "שטח סגור", בהסתמכו על תקנה 125 מתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, שירשה ישראל משלטון המנדט הבריטי. על תושבי הכפרים הללו נאסרו היציאה והכניסה אליהם בלי רשיון מיוחד מטעם המפקד הצבאי. תושבים שביקשו רשיון כזה לא זכו לקבלו.

תושבי אלע'אבסייה לא ויתרו. למרות הסיכון הם המשיכו לבקר בכפרם, וכמה מהם אף השתקעו שוב בבתיהם. אלה שנתפסו נעצרו, נשפטו בבתי דין צבאיים, נקנסו, ואף נגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל. נשים נענשו בקנס כספי של 40 לירות, ואילו הגברים ב-80 לירות, כגובה משכורת ממוצעת של פועל. גם תקופת המאסר שהוטלה על גברים היתה כפולה מזאת שהוטלה על נשים, זוכר חמאד.

בספטמבר 1951 חזרו רוב תושבי ראבסייה שנשארו בשטח ישראל לכפרם. ב-24 בספטמבר הם גורשו שוב מהכפר על ידי צה"ל. 14 מהם, שגילו התנגדות, נעצרו ונשפטו. למחרת הגירוש עתרו ג'מאל מחמוד אסלאן ו-30 ראשי משפחות אחרים לבג"ץ נגד המושל הצבאי של הגליל, שמקום מושבו היה בנצרת. שלושה שופטי בג"ץ - בהרכב בן ציון שרשבסקי, שמעון אגרנט, ושניאור זלמן חשין - הוציאו צו על תנאי שבו נדרש המושל הצבאי בגליל "ליתן טעם מדוע לא יימנע מלגרש את העותרים מהכפר אלע'אבסייה". כעבור עשרה ימים תיקן בג"ץ את הצו על תנאי; המושל הצבאי נדרש עכשיו "לתת טעם מדוע לא ייאסר עליו ועל כל אלה הפועלים בשמו, או באופן ישיר או באופן בלתי ישיר, לגרש את המבקשים או אחד מהם מהכפר אלע'אבסייה, או למנוע את ישיבתם בכפר זה או את גישתם לכפר ויציאתו ממנו, ולעשות איזה שינוי שהוא במבנים שבכפר".

ב-30 בנובמבר 1951, בפסק דין שהפך את הצו על תנאי לצו החלטי, ציין בג"ץ כי בעקבות כיבוש הכפר במאי 1948 וגירוש תושביו הוא לא נכלל "בשטח שהוכרז כשטח מוגן או כאזור ביטחון". כל העותרים, הדגיש בג"ץ, "הם בעלי תעודות זיהוי ישראליות, נרשמו כתושבים במסגרת רישום כלל התושבים במדינת ישראל בשנים 1949-1948". פסק הדין גולל את תלאות התושבים, כיצד שבו לכפרם באביב 1949, גורשו ממנו בשנית בינואר 1950, וחזרו אליו בקיץ 1951 "כדי לשוב ולגור כל אחד ואחד בביתו. אולם למחרת היום גורשו בפקודת המושל הצבאי של הגליל והוחזרו לכפר שיח' דנון. המושל מסרב להרשות להם לשוב לכפרם".

פרקליטם של 31 העותרים, עו"ד גרשון צ'רניאק, טען בעתירה כי למושל הצבאי לא היתה בעבר ולא בזמן המעשה "כל סמכות לגרשם מכפרם או למנוע אותם מלבוא ולצאת ממנו ולגור בו", ו"גירושם על ידי המושל הצבאי והתערבותו בתנועתם החופשית הם בלתי חוקיים ושרירותיים".

להגנת צעדיו טען נציג הממשל הצבאי בבג"ץ, כי הוא פעל בהתאם לצו שהוציא ב-2.8.1951 על פי תקנות ההגנה לשעת חירום, וכי ביום שבו הוציא בג"ץ את הצו על תנאי לא נמצאו העותרים בפועל בכפר אלע'אבסייה. שופטי בג"ץ לא נפלו בפח. הם ציינו בפסק הדין כי המושל הצבאי "אחראי לכך שהמבקשים גורשו מהכפר ושלא ניתן להם לגור בו, ואם בפעולותיו שמנעו מהמבקשים להימצא בכפר הוא פעל בניגוד לחוק, כפי שטוענים המבקשים, אין הוא יכול לטעון כי המבקשים אינם תושבים כדי להכשיל את בקשתם".

עוד קבע בג"ץ, כי צו המושל הצבאי מ-2.8.1951, שהתבסס על תקנות ההגנה לשעת חירום, "אין לו תוקף כל עוד שלא פורסם ב'רשומות', דבר שלא נעשה כלל"; "על כן לא היה ואין לצו הנ"ל של המפקד הצבאי כל תוקף חוקי. למושל הצבאי לא היתה סמכות לגרש את המבקשים מהכפר אלע'אבסייה ואין לו סמכות למנוע אותם מלהיכנס אליו, לצאת ממנו ולהימצא ולגור שם". בג"ץ חייב את הממשל הצבאי לשלם למבקשים הוצאות בסכום כולל של 25 לירות.

כמו בפרשיות של איקרית ובירעם, התעלמה הממשלה מהחלטות בג"ץ. הממשל הצבאי מנע מעקורי ראבסייה לשוב לכפרם. בכפר עצמו נותרו לגור שישה זקנים. אחרי שחמישה מהם מתו, עברה האשה האחרונה לגור אצל בני משפחתה בדנון. בנובמבר 1953 הפקיעה המדינה את אדמות אלע'אבסייה, והעבירה אותן ליישובים היהודיים כברי, בן עמי ויחיעם. "במקרים מסוימים החכירה לנו המדינה אדמות חורש על ההר, שהיו פעם בבעלות תושבי הכפר", מספר בדר.

בשנת 1955 נהרסו הבתים של אלע'אבסייה. בחלק המערבי של הכפר הוקמה מעברה של פחונים שבה שוכנו עולים, רובם מעיראק. במקום התפתח עם השנים יישוב כפרי, נתיב השיירה, שכמה מהווילות היפות שלו אפשר לראות כשנוסעים בכביש עכו-נהריה. עקורי אלע'אבסייה שנשארו בישראל מתגוררים מאז בכפרים שיח' דנון ומזרעה, שבהם הם מהווים כשליש מהאוכלוסייה. שני הכפרים סובלים ממצוקת דיור ומחוסר מגרשים פנויים לבנייה.

אבו-נידאל מאלע'אבסייה ואבו-יוסף מקיבוץ עברון מכירים זה את זה כבר שנים רבות. אבו-נידאל הוא כינויו של עלי חמאד. אבו-יוסף הוא מיכה כהני, בן 81, יליד טרנסילווניה שעלה ארצה ב-1939, הצטרף לקיבוץ עברון שישב אז בנהריה וב-1944 עבר למקומו הנוכחי. כשומר שדות הקיבוץ, קיים כהני קשרים הדוקים עם תושבי הסביבה, יהודים וערבים, ובמשך השנים גם למד ערבית.

בשבוע שעבר, בביתו שבקיבוץ, סיפר כהני כי בשל קשריו התבקש על ידי אנשי הש"י לתווך בינם לבין תושבים בכפרים הערביים. בין השאר, הוא קישר בין חיים אורבך, ישראל קרסלנסקי (ששניהם היו אחר כך מושלים צבאיים) ואדם שלישי שאת שמו אינו זוכר, לבין השיח' עוואד רבאח מאלע'אבסייה. כהני נהג להביא את השייח רבאח לפגישות עם אנשי הש"י בעברון, שבהן העביר רבאח לש"י ידיעות מודיעיניות.

באחת הפגישות האלו, בתחילת 1948, סיפר השיח' רבאח לכהני שהוא עומד לחתום על הסכם עם אנשי הש"י: הוא יתן לש"י שירותים ביטחוניים, ובתמורה תושבי אלע'אבסייה לא ייפגעו, והצבא היהודי לא ייכנס לכפר, ובתנאי שיתלו דגל לבן על המסגד כאות לכניעתם. כהני הוא היחיד מהמעורבים בפרשה שנותר בחיים לספר עליה. לדבריו, אורבך המנוח אישר באוזניו את המידע שמסר לו השיח' רבאח.

כעבור זמן, בימי מבצע "בן עמי", סיפר השיח' רבאח לכהני שההגנה הפרה את ההסכם: כוחותיה נכנסו לכפר ואף ירו למוות באיש שהניף את הדגל הלבן על המסגד והרגו עשרה תושבים נוספים. כשהתעניינו השייח רבאח וכהני, כל אחד בנפרד, אצל אנשי הש"י, מדוע הופר ההסכם, הסביר להם אז אורבך ש"נפלה טעות", כי "אנשי המחלקה הצבאית שנכנסה לכפר לא ידעו על הסיכום עם השיח' רבאח". כהני בטוח שההסכם בין אורבך לשיח' רבאח תועד בכתב ונמצא באחד הארכיונים.

במשך שנים שתק כהני. כל עוד השיח' רבאח היה בחיים, הוא שמר על סודו. כמוהו, הוא חשש לחייו של השיח' ולמעמדו בעיני בני כפרו ועמו, שעשויים לראות בו מלשין, מרגל, בוגד. אחרי מותו של השיח' סיפר כהני לבני משפחתו על ההסכם שלו עם הש"י, וגם הם השתיקו את העניין, מסיבות דומות.

שנים אחרי מותו של השיח' רבאח הלך כהני לחברו משכבר הימים אבו-נידאל וגילה לו את הפרשה העלומה. לבקשתו של אבו-נידאל, ביולי 1994 חתם כהני על תצהיר נוטריוני ובו כל פרטי הפרשה. כשחזר עליהם בשבוע שעבר בידיעה שהם עתידים סוף-סוף להתפרסם, הוא נראה כמי שמשתחרר ממשא גדול.

חמאד וחלפאללה, שניהם גמלאים, חולמים על היום שבו יותר להם לשוב ולחיות באלע'אבסייה. הם מודעים לכך שזהו רק חלום. היום הם מוכנים להסתפק בכך שיחזירו להם וליתר עקורי הכפר את המסגד, "את בית אללה, השאר פחות חשוב".

"אלפיים שנה היו היהודים רחוקים מירושלים ומבית המקדש החרב ובכל זאת הם התפללו יום אחד לשוב אליהם", אומר חמאד. "גם אני, אחרי 49 שנים, מתפלל לשוב לכפר הולדתי".

בסוף 1966 בוטל הממשל הצבאי, ומשפחות עקורי אלע'אבסייה החלו במנהג שהפך למסורת, ומבלים את חגיהם בפיקניקים מתחת לעצים של כפרם הנטוש. "אחרי חתימת הסכמי השלום עם הפלשתינאים חשבנו שהנה השתנו התנאים הפוליטיים, ישראל אינה עסוקה במלחמה, הפלסטינים אינם יותר אויביה, ולכן מדוע שלא יתוקן העוול", אומר חמאד. "הדבר הראשון שביקשנו לעשות הוא לשקם את המסגד".

 

המסגד המגודר

 

במשך השנים השתמשו רועים במסגד. בחורף, בגשמים, לא רק הרועים מצאו בו מקלט, גם עדריהם וכלביהם. המדורות שהדליקו בתוך המסגד השחירו את קירותיו בפיח. המחראב, דוכן האִמאם, נהרס. "הלב נקרע", מציין חמאד. "לפני כשנתיים החלטנו לעשות משהו להצלת המסגד מחילולו". תושבים ניקו את המסגד, והרכיבו בפתחיו דלתות כדי לחסום את כניסתם של מסיגי גבול, ובימי שישי ובחגים חודשו בו התפילות.

ב-1 בינואר 1996 באו אנשי מנהל מקרקעי ישראל, חסמו את הכניסה המסגד ואסרו את התפילה בתוכו. בלית ברירה התפללו המאמינים ברחבה שלידו. ערב הבחירות האחרונות, ב-17 במאי 1996, בא לכפר ח"כ עבד אלואהב דראושה, ובמו ידיו פרץ את שער המסגד, ושוב חזרו עקורי אלע'אבסייה להתפלל בתוכו.

בתשובה לפנייה אל שמעון פרס, אז ראש הממשלה, כתב ראש תחום מיעוטים במשרד ראש הממשלה, בני שילה, ליו"ר עמותת אלע'אבסייה, מחמוד סאלם: "ממשלת ישראל רואה עצמה מחויבת לשמירה על המקומות הקדושים לכל הדתות, בכלל זה כמובן גם בתי קברות ומסגדים המקודשים לאיסלאם. ראש הממשלה הודיע לראשי הציבור הערבי, עמם נפגש לאחרונה, כי הממשלה תדאג לשיפוצם ולהחזרת כבודם של המסגדים בכפרים הנטושים, בכלל זה גם המסגד באלע'אבסייה. המסגד בראבסייה נכלל בין האתרים הראשונים לפעולה לשיפוץ של הממשלה. הדבר ייעשה בתיאום עם מנהל מקרקעי ישראל ובהתייעצות עם נציגי עמותת אלאקצא".

אבל השנה החליט מנהל מקרקעי ישראל להפר את הבטחתו של ראש הממשלה הקודם. ב-11 במארס 1997, בלי התראה מוקדמת ובחיפוי כוחות גדולים של משטרה ומשמר הגבול, באו לאלע'אבסייה אנשים שנשלחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל והוציאו מהמסגד את ספרי הקוראן, אטמו את כניסותיו, הקיפו אותו בגדר בגובה שני מטרים וחוט תיל, ותלו שלטים המודיעים שהכניסה לשטח אסורה.

 

שרירות הלב

 

בתגובה הציבו עקורי אלע'אבסייה משמרת מחאה קבועה ברחבה שממול למסגד. אוהל שהקימו להגן על עצמם ועל ציודם מפגעי מזג האוויר, פורק בהוראת השלטונות. יריעותיו מכסות עכשיו על כלי אוכל, שמיכות, וארגז עם ספרי קוראן. המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, "עדאלה", ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה להתערב. פעולתו של מנהל מקרקעי ישראל אינה חוקית, טוענים אנשי עדאלה, מאחר שהיא הפרה שורה של חוקים האוסרים חילול מקום פולחן, ופגעה בזכויות יסוד כמו חופש הפולחן וחופש הגישה למקומות תפילה.

נעשתה גם פנייה לבית משפט. בשם עלי חמאד, עמותת אלאקצא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי, ראש עיריית אום אלפחם ואחרים, ביקש עו"ד מוחמד ג'בארין מבית משפט השלום בעכו לצוות על מנהל מקרקעי ישראל לפתוח את דלת המסגד שנאטמה, ולאפשר לציבור המתפללים להיכנס ולהתפלל בו. בתצהיר תשובה לבית המשפט הצדיק נציג המינהל, דוד דהן, את הסגירה. המסגד, טוען דהן, "הינו מבנה חרב שעמד שמם, עזוב ומוזנח מאז מלחמת השחרור ועד לפני כשנה וחצי"; חידוש פעולתו הוא "תולדה של התארגנות פוליטית ולא ממניעים דתיים".

ולמה התערב המינהל רק עכשיו? "כל עוד 'הביקורים במקום' היו ספורדיים לא מצא המינהל הצדקה להתערב", טוען דהן בתצהיר. "כשהביקורים במקום התחילו להיות מסיביים ונשאו אופי של 'כמעט התנחלות', החליט המינהל בתחילת נובמבר האחרון להעמיד תקציב שיאפשר לבצע ניקוי, אטימה וגידור המסגד". ההחלטה בוצעה לפני כארבעה שבועות. בית משפט השלום בעכו שמע בשבוע שעבר את הצדדים, הממתינים עכשיו להכרעתו.

----------------

* פורסם בהארץ, 4.4.1997

 על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'

 

 

 

 

17/5/2010