Swarovski outlet Microsoft MCSA 2003 exam 1Z0-030 pass4sure CCNA vmware vcp-510 cheap windows 8 productkey Christian Louboutin outlet vcp-510 buy windows 7 ultimate key online buy windows 7 key pass4sure CCNP Michael kors sale swarovski uk oakley sunglasses outlet buy Windows 7 Ultimate Product Key Windows 8 Product Key online pandora uk windows8productkey 200-120 Cisco CCIP exam dumps Cisco CCIE exam מלחמת יוני 1967 / הכפרים עמואס, יאלו ובית-נובא בלטרון שנהרסו עד היסוד / יוסף אלגזי / צילומים יוסף הוכמן
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
פורום
תרבות
Français English عربى  Etc.

27/10/2009-4/6/2010
מלחמת יוני 1967 / הכפרים עמואס, יאלו ובית-נובא בלטרון שנהרסו עד היסוד / יוסף אלגזי / צילומים יוסף הוכמן
אלע'אבסייה - נכּבה בהמשכים / יוסף אלגזי (כּתבה מ-1997)
ערב האחד במאי 1960, מאת ראובן רובינק (1991-1914)
משה שמידט: לגיהינום ובחזרה
סיפורי סבתא וסבא / שרגא עילם
לוטפי אלח'ולי (1999-1928): רק מת, אבן או חמור אינם משנים את דעתם / ראיון (1995) / יוסף אלגזי
עלי קאסם אל-קייסי נכלא בשל סירובו לחתום על צו פינוי מעל אדמתו בערב אל-מפג'ר (1979)
לקראת יום האדמה 1976: עו"ד חנא נקארה חושף את התוכנית החדשה להפקעת אדמות הערבים בישראל
לקראת יום האדמה 1976: קול-קורא אל אחינו האזרחים היהודים
מסמך קניג - 1976
מה קרה ביום האדמה ב-30 במארס 1976
יום האדמה 1976 - האנדרטה בסח'נין
פרשת הריגתו של טום הורנדאל / יוסף אלגזי, 2.5.2003 ויוני 2005
מלחמת לבנון, 1982 / דיווחי-השקר של שר-הביטחון והרמטכ"ל / שמעון לרר
חידוש המבנים של בית הכנסת והישיבה של הרמב"ם בקהיר / יוסף אלגזי, הסוד הגדול של קהיר (14.6.1996)
לזכרו של חבר יקר - משה חורי, "מוסא" (2010-1924)
נערה פלסטינית גיבורה - רג'אא אבו עמאשה (1955-1939) / אמיל חביבי: הסערה בירדן וההד בישראל ("קול העם")
יוסף אלגזי: בצפת עוד שומעים את מרגמות הדווידקה (28.4.2000)
חיים וידאל ספיחה אינו שוכח
ספר חדש: אליושה הקומוניסט / י.א.
לזכרו של אדם וחבר יקר - ד"ר אחמד חמזה נתשה (1996-1926) / י.א.
שלוש האהבות של בנימין גונן, בעקבות הופעת ספרו האוטוביוגרפי: "חיים אדומים"
יוסף אלגזי: קשה יותר להיות קראי בישראל (5.9.1997)
ג'וזף אפשטיין - גיבור בן-זמנו / פולין (1911) - צרפת (1944)
יוסף אלגזי: היי שלום אלכסנדריה, ולהתראות (14.4.1995)
53 שנים לטבח בכפר קאסם / תוכנית חפרפרת / גדי אלגזי

מלחמת יוני 1967

הכפרים עמואס, יאלוּ ובית-נוּבא

בלטרון שנהרסו עד היסוד

מאת יוסף אלגזי, 11.7.1997*

צילומים: יוסף הוכמן

כיבוש מובלעת לטרון במלחמת יוני 1967 לא זכה בזמנו לסיקור תקשורתי. באותם ימים וגם שנים רבות אחר כך הצליח הממסד בישראל להעלים את סיפור כיבושם של שלושת כפרי המובלעת, עמואס, יאלו ובית-נובא, גירוש תושביהם והריסת בתיהם. לפי דו"חות מאוחרים של האו"ם, מתוך כ-180 אלף פליטי מלחמת יוני 1967 שמצאו מקלט בירדן, 1,420 היו עקורים מעמואס, 1,489 מיאלו, 2,335 מבית נובא.

כחודש לאחר המלחמה פירסם השבועון הקתולי-צרפתי טמואניאז' קרטיין (Témoignage Chrétien) קטעים מיומנה של נזירה ושמה מארי-תרז שביקרה באזור לאחר המלחמה. כתבה הנזירה, בין השאר: "והנה מה שהישראלים אינם רוצים שנראה. שלושה כפרים שנהרסו באופן שיטתי בדינמיט ובבולדוזר. לבדם, בתוך דממת מוות, מטיילים להם החמורים בין ההריסות. פה ושם נראה רהיט מעוך או כרית קרועה, צצים מבעד לגושי הטיח, האבנים והבטון. סיר בישול ושמיכות עזובות באמצע הדרך... לא היה זמן לקחת מאומה. טרקטורים ישראליים מקיבוצי הסביבה מזדרזים לחרוש את אדמות הערבים". (יומן המלחמה של הנזירה מארי-תרז בעברית יתפרסם במלואו בקרוב באתר.)

בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן לאחר מלחמת 1948 נקבעה בגזרת לטרון וסביבתה רצועה לאורך הגבול, שהוכרה על ידי שני הצדדים כשטח הפקר. קטע הרצועה שליד לטרון היה מוקד מריבה, ובשנתיים שקדמו למלחמת יוני 1967 ניהלו שם ישראל וירדן מלחמות טרקטורים וחילופי אש. בספרו "אחת ירושלים" כתב לימים האלוף עוזי נרקיס כי בעקבות כיבוש מובלעת לטרון, בששת הימים - "מנוי וגמור היה עמי שאף אם תיכפה הפסקת אש, ואף אם ניאלץ לסגת בחזרה לקו הירוק, את מובלעת לטרון - זה הקוץ שבצלענו שנים רבות כל כך - לא נחזיר עוד". נרקיס גם מספר על שיחה שהיתה לו עם שר הביטחון משה דיין בראשית המלחמה. "איך הלך בלטרון", שאל דיין. נרקיס השיב: "מצוין. כולם ברחו. גם את בית חורון לקחנו".

 

הסופר והעיתונאי עמוס קינן (2009-1927) שירת במלחמת יוני 1967 כחייל מילואים בגזרה, וראה את ההתרחשות בכפר בית-נובא. לאחר שחרורו כתב דו"ח על כך, אשר עבר מיד ליד. קינן איש ידיעות אחרונות, אך הדו"ח של קינן לא פורסם מעולם בכלי תקשורת כלשהו. [הוא התפרסם לראשונה בכתבה הזו בהארץ ביולי 1997; ראו את הדו"ח של עמוס קינן בהמשך.] חייל מילואים אחר, יוסף הוכמן מקיבוץ הראל, תיעד במצלמתו את הגירוש ואת ההרס בעמואס, אך במשך שנים רבות גנז את תמונותיו "מתוך צנזורה עצמית". [ראו כאן חלק מהצילומים.]

שלושים שנה עברו. על אדמות בית-נובא קמה התנחלות מבוא חורון, על אדמות עמואס ניטע פארק קנדה. אגב, עמואס ("אמאוס"), מוזכרת בספר מקבים א'. יהודה נלחם שם בליסיאס ונחל את אחד מניצחונותיו המזהירים. אחר כך היתה זו אחת מ-4 ערים שתושביהן נמכרו על ידי קאסיוס (אחד המתנקשים בחיי יוליוס קיסר) לעבדות, ב-44 לפה"ס. בברית החדשה מוזכרת אמאוס בספר של לוקאס פרק 24, כמקום שבו נפגש ישו עם שניים מחסידיו לאחר תחייתו.

על השטחים החקלאיים של שלושת הכפרים מעבדים כיום חקלאים ישראלים גידולי שדה, חמניות, גפנים ועוד, אך התושבים המקוריים וצאצאיהם לא ויתרו על התקווה לשוב לאדמותיהם ולהקים את בתיהם מחדש. כיום גרים פליטים אלה ביישובים שונים בגדה המערבית (ביתוניה, בית-ליקיא, בית-סירא, בית-ע'ור אלתחתא, צפא, ח'רבת אלמיצבח, רמאללה, אלבירה), וגם בירדן ובמקומות אחרים של הפזורה הפלסטינית. במועדון של ביתוניה, כפר מדרום לרמאללה, התכנסו החודש כמה מהם לספר מה הם זוכרים מימי המלחמה ולאחריה.

 

 

מחמוד עבד אלרחמאן חמד (אבו ואזני) נולד לפני 64 שנה בבית-נובא. השכלתו הפורמלית מסתכמת בשלוש כיתות אך הוא אנציקלופדיה מהלכת של תולדות לטרון ומכיר את שמה של כל חלקת קרקע בשטח. באמצע שנות ה-40 של המאה שעברה סייע עם אביו בעבודות המדידה שעשו שם שלטונות המנדט הבריטי. לדברי פליטי שלושת הכפרים, חיו בהם ב-1967 כ-12 אלף תושבים, כולם מוסלמים. רובם היו עובדי אדמה ומיעוטם עובדי הממשל ההאשמי ואנשי צבא ומשטרה. בנוסף על גידולי שדה ומטעים גידלו עדרי בקר, צאן וגמלים. בכפר בית נובא, למשל, היו לדברי אבו ואזני 11 אלף ראש.

"היהודים שכבשו את הכפר שלנו לא נתקלו בשום התנגדות ולא ניהלו אצלנו קרבות. לפני כניסתם לאזור נסוג ממנו הצבא הירדני ושרידי יחידת קומנדו מצרית שהיו במקום לא היוו כל סכנה. בכל זאת נהרגו כמה מבני הכפר". בין ההרוגים, אומר אבו ואזני, היתה דודתו העיוורת, פאטמה אחמד חמד, ומוחמד עלי בכּר, "שנורה שעה שקרא בקוראן". באמצעות מעשי ההרג האלה, משער אבו ואזני, ביקשו היהודים להבריח את התושבים. "כשנכנסו הטנקים הישראליים הראשונים לכפר חשבנו שאלה טנקים עיראקיים, ורק כאשר הם ירו הבנו שאלה טנקים ישראליים. החיילים הישראלים האיצו בתושבים, אמרו להם - "רוּחְ (לכו) לחוסיין". לדבריו רוקנו החיילים את הבתים מיושביהם וגירשו אותם מזרחה. המגורשים עזבו עם מטלטליהם על ראשם, ברגל, קצתם יחפים. את אמו, פאטמה סלימאן חמד, אז בת 70, נשא אבו-ואזני על כתפיו. הם עברו דרך בית-ליקיא, בית-סירא, ח'רבת אלמיצבח ועין-עריך. כשהתקרבו הפליטים לרמאללה קרא להם ברמקול מי שהיה ראש עיריית רמאללה, נדים זארו, לשוב לכפריהם ולבתיהם. "חזרנו", מספר אבו ואזני, "אך כשהגענו לגבול בית-נובא ירו הישראלים לעברנו ונאלצנו לשוב על עקבותינו". לא עברו יומיים-שלושה מכיבוש הכפרים, והפליטים שמעו כי בולדוזרים הורסים את בתיהם. הם פנו לקונסול האמריקאי במזרח ירושלים ולראש עיריית חברון, השיח' מוחמד עלי אלג'עברי, שידברו על לבו של שר הביטחון להפסיק את ההרס, אבל משה דיין דחה את בקשתם.

 

 

אבו ואזני, אז אב לעשרה ילדים (אחר כך נולדו עוד שלושה), התגורר עם משפחתו שנה אחת בבית סירא וכעבור זמן עבר ונשאר בבית-ליקיא. פרנסתו בביתוניה, יש לו שם אטליז. לדבריו, נציגי ישראל ניסו לא אחת לשכנע אותו ואחרים מפליטי שלושת הכפרים לעבור לבית-חנינא, לעוג'א שמצפון ליריחו או לנבי-צלח. "ניסו להביא אותנו לחתום על מסמכים שאנחנו מוותרים על האדמות שלנו בלטרון, אבל סירבנו. אמרו לנו, 'הכפרים שלכם נהרסו ואינם', ואנחנו אמרנו שאנחנו מוכנים לבנות אותם מחדש. לא אני, לא ילדי ולא נכדי, לא נשכח לעולם את בית-נובא. מי שזרע את אדמתו, כמוני, אינו שוכח אותה".

ג'מאל זיאד (אבו ח'אלד), בן 47, גר פעם בכפר יאלו והוא מעיר שכפר זה ותיק יותר מעמואס, ואף יש בו שריד של חומה כנענית. בביתו בביתוניה שומר אבו ח'אלד מפות מיתאר של שלטונות המנדט משנות ה-30 וה-40, באנגלית, בערבית ובעברית. להערכתו, שטח כל הכפרים יחד עולה על 40 אלף דונם. להוריו של אבו ח'אלד היו שבעה בנים ובת אחת. בזמן המלחמה מתה אחותו שהיתה בהריון, כנראה מהלם. לדבריו, תוך כדי כיבוש שלושת הכפרים - עמואס תחילה, יאלו אחר כך ולבסוף בית-נובא, ירו חיילי צה"ל בלי הבחנה בצעירי התושבים. התלבושת האחידה, צבע חאקי של תלמידי תיכון, היטעתה את החיילים לחשוב כי לוחמים לפניהם. אחר כך האיצו החיילים בתושבים לעזוב את הכפר, אומר אבו ח'אלד, ואלה שהתעקשו לא לצאת, או קשישים שלא היו מסוגלים לזוז, פונו בכוח. אחרים נהרגו. "את ביתו של קשיש משותק, חוסיין אלחוראני, הרסו על ראשו. באיש קשיש אחר, עיסא זיאד, ירו. אשה רפת-שכל נורתה והכלבים אכלו את בשרה. פאטמה אבו דייה ועלי אלערב נורו כשהגיעו לבית-נובא".

 

 

אבו ח'אלד עזב לירדן אך חזר לגדה לאחר שנה. הוא נשוי ואב לתשעה. על אף הסגר, בכל הזדמנות הוא מבקר עם משפחתו בשטח יאלו ומצטרפת אליהם גם אמו הקשישה. "לפני כשלוש שנים, כשלקחתי את בני הצעיר מוחמד, היום בן שש, ליאלו, הוא שאל אותי איפה הבתים. כמובן שסיפרתי לו כל מה שקרה ובעקבות הביקור הוא אמר לאמו שהיה מעדיף לחיות ביאלו על פני ביתוניה. הוא התלהב מעצי התאנים והשקדים, וגם מהפרות של התנחלות מבוא חורון". אבו ח'אלד אומר שבפועל סיפחה ישראל את מובלעת לטרון. ההוכחה: בתעודת הזהות הקודמת שלו צוין שנולד ביאלו, וכשהוחלפה ב-1982 כבר כתבו שנולד בישראל. כך רשמו לדבריו ברבות מתעודות הזהות של ילידי שלושת הכפרים וצאצאיהם.

אחמד עיסא זיאד (אבו עלא) היה בן 12 בימי המלחמה. מזה שנים הוא פעיל בוועדים להחזרת פליטי שלושת הכפרים. כ-28 שנה גרה משפחת זיאד בבית-סירא והיום הם בביתוניה. אבו עלא זוכר קצין ממשל ושמו משה עמאר שהיה לדבריו אחראי באזור רמאללה על העניינים הסוציאליים ואשר ניסה מדי פעם לפתות את משפחתו, בכסף ובשאר הטבות, לעבור להתגורר ביישובים מרוחקים. "עמאר בטח חשב שכל עוד אנחנו חיים קרוב לכפרים שלנו לא נשכח אותם ונשאף תמיד לחזור אליהם. אבל אנחנו לא ויתרנו". עוד סיפר אבו עלא כי בשנים שלפני הסכם אוסלו פעלו הוועדים של שלושת הכפרים במחתרת וקיימו קשרים עם פליטים שחיו מחוץ לאזור. למחרת חתימת ההסכם הגבירו את פעילותם. כאשר פנו לרשות הפלסטינית אמרו להם אנשי הרשות כי בעייתם תידון במשא-ומתן על הסדר הקבע.

בינואר 1996, בבחירות למועצה המחוקקת, הציבה הרשות הפלסטינית לבקשתם של הפליטים קלפי מיוחדת בשטח בית-נובא לשעבר. שם הם הצביעו. "למרות השלום איננו רוצים להשלים עם המצב שיצרה ישראל בזמן המלחמה. איננו מוכנים להיות הקורבנות היחידים של מלחמת יוני 1967", מצהיר אבו עלא. עמיתו אבו ח'אלד אומר כי שמע שישראל תהיה אולי מוכנה להחזיר את שטח לטרון לריבונות פלסטינית אך בתנאי שיישאר ריק מתושבים. "כששמענו בתקשורת שהנציג הפלסטיני יחיא עבד אלראזק דיבר על מבוא חורון כנקודת ציון גיאוגרפית, הערנו לו, בפומבי, שהיישוב הזה קיים רק 26 שנה, ואילו היישובים שלנו היו קיימים אלפי שנים".

ביתוניה נמצאת בשטח B, שהאחריות הביטחונית בו מסורה לישראל, ואילו אזור לטרון כולו כנראה בשטח C, כלומר בשליטה ישראלית מלאה. בפועל, ישראל מתייחסת לשטח זה כאל אזור מסופח, קובלים אבו עלא ואבו ח'אלד. בשטח כפר יאלו לשעבר מוצב מחסום, וחיילי צה"ל מונעים מפלסטינים להיכנס למובלעת לטרון, אם אין להם רשיון כניסה לישראל. כשביקרנו עתה בשטח שבו עמדו שלושת הכפרים, עם קבוצת עשרה פליטים משם, נסענו ברכבנו בכביש הראשי ואילו מלווינו הפלסטינים, שלא היו בידיהם אישורי כניסה לישראל, הגיעו למקום בדרכים עוקפות. מדריכנו הראשי בשטח היה אבו-ואזני, אשר הצביע על כל חלקה בשמה, הראה את המקומות שעליהם עמדו ביתו ובתיהם של אחרים, את מעיין המים, מגרש הכדורגל, מבנה האגודה החקלאית, בניין המשטרה, המרפאה, בית ספר היסודי וטחנת הקמח. עוד הצביע אבו ואזני על מפעל בטון הצמוד לגדר של ההתנחלות מבוא חורון ואמר כי המפעל הוקם על אדמותיו.

למחרת החתימה על הסכם אוסלו הרחיבה ההתנחלות מבוא חורון את תחומה על ידי הזזת הגדר. כמו כן נסגר השטח שעליו עומד עדיין בית הקברות של תושבי בית-נובא. עד לפני 4 שנים היתה לתושבי בית-נובא גישה חופשית לשטח בית הקברות, אך עם הצבת גדר הביטחון נמנע הדבר מהם. לפני שנים אחדות, לפני התחלת סלילת הכביש המחבר את שער הגיא לאזור מודיעין, פירסם המינהל האזרחי הישראלי מודעות בעיתונות הפלסטינית ובהן הזמין כל מי שמתנגד להגיש את טענותיו. תושבים מבית-נובא ומיאלו מסרו כתבי התנגדות, ובין השאר תבעו לפנות מהשטח קרוואנים שהוצבו ליד הבתים של התנחלות מבוא חורון, להסיר את הגדר שמפריעה להם להיכנס לבית הקברות, ולהרחיק את הפרות הרועות בין הקברים.

מלווינו בסיור התלוננו כי עצי זית עתיקים רבים נעקרו, כי מהאבנים של בתי הכפרים השתמשו לבניית גדרות, טראסות ומדרגות בפארק. בשטח של עמאוס מצויות שתי אחוזות קבר, אחת על שמו של אבו עוביידה, שנייה על שמו של מועאד אבן ג'בל. לדברי אבו עלא, לפי האגדה, שני השייח'ים מתו באחת ממגיפות הדבר שפגעו באזור בימי ח'ליפות בית אומייה. עד האינתיפאדה נהגו תושבי עמואס להתפלל בימי שישי ובחגים בתוך המקאם של אבן ג'בל.

ביאלו, בין עצי החורש, החרוב והתאנים, עומדים עדיין כמה מעמודי הטלפון הישנים. אי-פה אי-שם אפשר עוד לראות שרידים של כניסה לבית, או קטע של גדר. אבו ח'אלד הצביע על האריחים של הבית שבו התגורר טייס מבני משפחתו, ג'אסר זיאד, היום מנהל רשות נמל התעופה האזרחי של עמאן, האיש שפתח את קו התעופה החדש בין עמאן לנמל התעופה בן גוריון בלוד.

התנחלות מבוא חורון סגורה ומסוגרת מאחורי גדרות וממנה נשקפת העיר מודיעין הנבנית והולכת על-ידי ישראל. תושבת התנחלות מבוא חורון, שביקשה שלא נציין את שמה, הזכירה כי כאשר הוקמה ההתנחלות, לפני 26 שנה, היא היתה קשורה למפלגת פועלי אגודת ישראל. "התושבים אצלנו יודעים היטב מי ישב לפניהם על האדמות. לא אנחנו גירשנו אותם, ממשלת המערך היא שיישבה אותנו במקום הזה. אני מקווה שגם אם יהיה הסדר עם הפלסטינים, מבוא חורון לא תוזז ממקומה. עם ישראל צריך להיות מודע לזכויותיו על ארץ ישראל כשם שהם, הפלסטינים, מודעים לזכויותיהם".

ביוני 1967 היה יוסף הוכמן, כיום בן 59, חבר קיבוץ הראל שמדרום ללטרון. הוא התיישב שם לאחר הגעתו לישראל מארגנטינה כחבר גרעין השומר הצעיר. היום גר הוכמן בחדרה ומתפרנס מצילום והוראת צילום. כשפרצה מלחמת יוני 1967 גויס והוצב כאיש מילואים בקיבוצו הסמוך לגבול עם ירדן. בסוף מאי 1967, ימים אחדים לפני התחלת הקרבות, נגנבו מהדיר של קיבוץ הראל 50 כבשים, והעקבות הובילו לגבול. אחר כך, ביום הראשון למלחמה, נודע כי באזור לטרון הוצנחה יחידת קומנדו מצרית. לפי הערכה מנה הכוח הזה כמאה לוחמים. חיילי צה"ל לחמו בכמה מהם, הרגו אחדים והשאר כנראה נסוגו לעברו השני של הירדן, עם זרם הפליטים.

רכז הביטחון של הקיבוץ אירגן כמה חברים חמושים ופנה לעמואס בתקווה למצוא את הכבשים שם. כשעברו בשטח המפורז נתקלו בחיילי קומנדו המצרי ושניים מהמצרים נהרגו. הוכמן, שצילם את האירוע, נמנע מלצלם את גוויותיהם.

"כשנכנסנו לעמואס", סיפר לי הוכמן עתה, "התגלה לפנינו כפר יפהפה. צילמתי אותו. בדיעבד התברר שזו התמונה האחרונה של הכפר לפני הריסתו".

יומיים לאחר מכן שמע שהורסים את עמואס, ואז הלך לשם לצלם. "ראיתי איך החיילים מפנים את הבתים מיושביהם הקשישים, ראיתי את שיירות הפליטים שצעדו בכביש שהוביל לרמאללה. ראיתי את הבולדוזרים שהרסו. כבר אז היתה לי תחושה שעושים עוול מיותר. אני זוכר שגם בקיבוץ היו ויכוחים אם הגירוש והריסת הבתים מוצדקים. שבוע לאחר המלחמה, כשהאלוף עוזי נרקיס ביקר בקיבוץ, שאלתי אותו לשם מה הרסו את עמואס, כפר שלא היו לנו אתו שום עימותים. נרקיס ענה בהחלטיות: 'זה עניין שאתה לא תבין, חיסלנו חשבון ישן מ-1948. מאוחר יותר נודע לי שגם בקיבוץ נחשון הסמוך האלוף נרקיס שמע ביקורת על הגירוש ועל ההרס". [בשבת בבוקר, בשבוע בו התפרסמה הרשימה הזו בהארץ, חנוך ברטוב התקשר אלי בטלפון ובטון כעוּס הביע את מחאתו על פרסומה והשתמש כמו נרקיס בטיעון של "חיסול החשבון הישן מ-1948", י"א.] 

שנים לא הראה הצלם יוסף הוכמן את הצילומים לאיש וגם לא דיבר עליהם. "הפעלתי צנזורה עצמית", הוא אומר. "שבע שנים לפני כן עליתי לארץ, מתוך אידיאליזם, וראיתי את עצמי כחלק מהקונסנזוס הכללי שהתייחס למלחמת ששת הימים כאל מלחמת מגן. באותם הימים מדינת ישראל הכחישה את הריסת הכפרים, וגם העיתונות כאן הסתירה את המידע הזה. בכל זאת, עם השנים, התמונות שצילמתי והיו מונחות במגירה טיפטפו בתוכי אי-נוחות".

במסגרת ההתעוררות הפוליטית של סוף שנות ה-70, בין השאר בקיבוץ הראל ובקיבוץ כרם שלום בדרום, לא הרחק ממעבר הגבול עם מצרים, ועם פעולות ההזדהות עם הפלסטינים שאירגנה תנועת שיח, השתתף הוכמן בתערוכות צילומים על הנעשה בשטחים, וב-1978 חיבלו בריונים מהימין בתערוכה שלובבית העם בירושלים. "על רקע זה בשלה אצלי לאט ההחלטה להוציא את התמונות של עמואס מהמגרה". באותן שנים הכיר משוררת פלסטינית ושמה סמירה אלח'טיב, ממזרח ירושלים, שהשתתפה בהרצאה בקיבוץ הראל. הוכמן הראה לה את התמונות של הריסת עמואס והציע לה לקיים תערוכה משותפת שבה יוצגו תמונותיו, מלוות קטעים משיריה. אלח'טיב התלהבה ונענתה, אבל הרעיון לא התממש. "התייעצתי עם כמה מבכירי הקיבוץ הארצי ואחד מהם הזהיר אותי שהעניין מסוכן מאוד, שאני משחק באש. מישהו עלול לקחת את אחת התמונות, להוסיף לה כיתוב של אש"ף ואז אהיה מעורב במשהו שלא רציתי בו, שיתוף פעולה עם האויב".

אבל לאחר שלוש שנים, ב-1981, הציג הוכמן בגלריה "הקיבוץ" את התמונות שצילם בעמואס, עם כיתובים של אלח'טיב. "קראתי לתערוכה מטמורפוזה, כדי לציין שמדובר בסיפור על כפר חי שהפך לפארק קנדה". הצילומים לא עוררו כל הד.

 

הדו"ח של עמוס קינן

בית-נובא, ליד לטרון. מפקד הפלוגה אמר שאת שלושת הכפרים בגזרה - יאלו, בית-נובא ועמואס הוחלט לפוצץ מסיבות אסטרטגיות, טקטיות ביטחוניות. ראשית, ליישר את האצבע של לטרון. שנית, להעניש את קני המרצחים. שלישית, למנוע מהמסתננים בעתיד בסיס.

אפשר להתווכח עם תפיסה אידיוטית זו, הגורסת עונש קולקטיווי, וסבורה שאם יאבד למסתנן בית אחד, לא ימצא בית אחר להגיח ממנו. אפשר להתווכח על התועלת שבהגדלת מספר אויבינו לעתיד, אבל למה להתווכח?

נאמר לנו שתפקידנו לסרוק את בתי הכפר; שאם נמצא אנשים מזוינים, לקחתם בשבי. אנשים לא מזוינים, יש לתת להם שהות לאריזת המיטלטלים, ואחר כך לומר להם ללכת לבית-סירא, כפר לא-רחוק. ועוד נאמר לנו, להתייצב במבואות הכפר ולמנוע כניסת תושבים החוזרים ממחבואיהם לאחר ששמעו את קריאתנו ברדיו אליהם, לחזור בשלום אל כפריהם. ההוראה היתה לירות מעל ראשיהם ולומר להם לא להיכנס לכפר.

בית-נובא בנוי בתי אבן יפים, מהם אף מפוארים. סביב לכל בית, גן עצי פרי-זית, משמש, גפן, ואף עצי נוי - ברושים. מסביב לכל שתיל, תלולית. בין העצים, גני ירק מטופחים, מעושבים ועדורים. בבתים מצאנו קצין קומנדו מצרי פצוע, וחוץ ממנו כמה ישישים וישישות.

בצהריים הגיע הבולדוזר הראשון, ועלה על הבית הראשון בקצה הכפר.

במחי בולדוזר אחד נעקרו הברושים, הזיתים. תוך עשר דקות היה הבית לחורבה, על החפצים והרכוש המעט שבתוכו. לאחר שנהרסו שלושת הבתים, הגיעה שיירת הפליטים הראשונה מכיוון רמאללה.

לא ירינו באוויר. נערכנו לחיפוי, ודוברי ערבית ניגשו אליהם למסור להם את ההוראות. היו שם זקנים שהלכו בקושי, זקנות ממלמלות, תינוקות בזרועות אמותיהן, ילדים קטנים. הילדים בכו והתחננו למים. השיירה הניפה דגלים לבנים.

אמרנו להם ללכת לבית-סירא, הם אמרו לנו שמכל מקום מגרשים אותם ולאף מקום לא נותנים להם להיכנס, שכבר ארבעה ימים הם הולכים בדרכים, בלי אוכל, בלי מים, שכמה מהם מתו. הם ביקשו לחזור לכפר, ואמרו שמוטב שנהרוג אותם.

לכמה מהם היה עז, כבש, גמל או חמור. אב גולל גרגרי חיטה בין ידיו, שחק אותם ונתן אותם לאכול לארבעת ילדיו. באופק נראתה השיירה הבאה. גבר הלך, ועל גבו שק קמח של 50 ק"ג. כך הוא הולך, קילומטר אחר קילומטר. עוד זקנות, עוד נשים, עוד תינוקות. הם צנחו בעייפות במקום שאמרנו להם לשבת בו. לכמה מהם היו פרה או שתים, עגל, כל רכושם עלי אדמות. לא הרשינו להם ללכת לכפר לקחת מיטלטלים, כי ההוראה היתה שאסור להם לראות איך הורסים את כפרם.

הילדים בכו, וכמה מהחיילים שלנו פרצו בבכי. הלכנו להביא להם מים. לא מצאנו. עצרנו מכונית צבאית ובה רב-סרן, שני סרנים ואשה. לקחנו מהם ג'ריקן וחילקנו לפליטים. חילקנו להם סוכריות וסיגריות. עוד חיילים פרצו בבכי.

שאלנו את הקצינים מדוע שולחים את הפליטים הלוך ושוב ומגרשים אותם מכל מקום, ענו לנו שכך טוב להם, שילכו. ועוד אמרו לנו הקצינים שלמה לנו לדאוג לערבושים. שמחנו לשמוע שכעבור מחצית השעה נעצרו כולם ביד המשטרה הצבאית, כי מכוניתם היתה מלאה שלל.

עוד ועוד שיירות הגיעו, ועתה הגיע מספרם למאות. הם לא הבינו מדוע אמרו להם לחזור ועתה לא נותנים להם לחזור. אי אפשר היה לעמוד בפני התחינות שלהם. אחד שאל אותנו למה לנו להרוס את הבתים, מוטב שנגור בהם אנחנו. מפקד הפלוגה החליט ללכת למטה ולברר אם יש הוראה בכתב מה לעשות בהם, לאן לשלוח אותם, ואם אי אפשר לארגן רכב לנשים ולילדים, ומזון. הוא חזר ואמר שאין הוראה בכתב, ולגרש אותם.

גירשנו אותם. הם ממשיכים לנוד בדרכים, כמו צאן אובדות. התשושים מתפגרים.

לעת ערב נודע לנו ששיקרו לנו - גם בבית-סירא החלו הבולדוזרים בהריסה, ולא ניתן להם להיכנס לשם. כמו כן נודע לנו שלא רק בגזרה שלנו מיישרים מסיבות ביטחוניות - בכל הגזרות כך. המלה שלנו ברדיו לא היתה מלה, המדיניות לא היתה מדיניות עם כיסוי.

הגדוד רטן. אנשי הכפר חרקו שן כאשר ראו את הבולדוזר משחית עצים. בלילה נשארנו לשמור על הבולדוזרים, אבל כל הגדוד היה נזעם, ורוב האנשים לא רצו למלא את התפקיד. בבוקר העבירו אותנו משם. איש מאיתנו לא הבין כיצד יהודים יכולים לעשות כך. גם מחייבי הפעולה טענו שאפשר היה להקים מכלאות לאוכלוסייה, להחליט החלטה סופית על גורלם ומיקומם ולהסיע אותם למקומם החדש, עם רכושם. איש לא הבין מדוע לא ייקח הפלאח את הפרימוס שלו, את השמיכה ואת הצידה.

התרנגולות והיונים נקברו תחת ההריסות. השדות נשמו לעינינו והילדים שהלכו על הכביש ממררים בבכי יהיו הפדאיון בעוד 19 שנה, בסיבוב הבא. כך הפסדנו, באותו יום, את הניצחון.

--------------------

 * פורסם בהארץ, 11.7.1997

 על-פי דרישת מו"ל "הארץ": "ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל"'הארץ'

 

 

 

31/5/2010