windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale 43 שנים וששה שבועות לכיבוש / האיכר הזקן ועץ הזית הקדוש, מאת יוסף אלגזי
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

9/2/2010-18/11/2010
"החזרה הכללית" באזור א-רוחה ערב יום כיפור 1998 לקראת אירועי-הדמים באוקטובר 2000
גרמני שנתן מחסה למאות יהודים בתוך התופת הנאצי / יוסף אלגזי (גלילי) / "קול העם", 27.9.1964
לזכרו של הקומוניסט סלימאן אלנג'אב (2001-1934) / יוסף אלגזי: כך הם עינו אותו
שרגא עילם: האם מכר בן גוריון את נפשו לשטן ?
65 שנה להפצצה הגרעינית האמריקאית על הירושימה ונגסקי / עדותה של אמא
לזכרה של הקומוניסטית רות לוביץ' / שני קטעים מהאוטוביוגרפיה
בית-הספר הימי שמוסוליני העמיד לרשות חניכי בית"ר
43 שנים וששה שבועות לכיבוש / האיכר הזקן ועץ הזית הקדוש, מאת יוסף אלגזי
43 שנים וחודש לכיבוש / הכחשת ההרס והגירוש בגולן / יוסף אלגזי (מאי 1998)
43 שנים וחודש לכיבוש/ אבא, מה עשיתָ כשהרסו את ביתו של נאדר ? מאת יוסף אלגזי (אפריל 1969)
תלאותיהם של שוכני המערות בדרום הר חברון תחת הכיבוש (2001)
מלחמת יוני 1967: יומן-המלחמה של הנזירה מָרִי-תֶרֶז
מלחמת יוני 1967 / הכפרים עמואס, יאלו ובית-נובא בלטרון שנהרסו עד היסוד / יוסף אלגזי / צילומים יוסף הוכמן
אלע'אבסייה - נכּבה בהמשכים / יוסף אלגזי (כּתבה מ-1997)
ערב האחד במאי 1960, מאת ראובן רובינק (1991-1914)
משה שמידט: לגיהינום ובחזרה
סיפורי סבתא וסבא / שרגא עילם
לוטפי אלח'ולי (1999-1928): רק מת, אבן או חמור אינם משנים את דעתם / ראיון (1995) / יוסף אלגזי
עלי קאסם אל-קייסי נכלא בשל סירובו לחתום על צו פינוי מעל אדמתו בערב אל-מפג'ר (1979)
לקראת יום האדמה 1976: עו"ד חנא נקארה חושף את התוכנית החדשה להפקעת אדמות הערבים בישראל
לקראת יום האדמה 1976: קול-קורא אל אחינו האזרחים היהודים
מסמך קניג - 1976
מה קרה ביום האדמה ב-30 במארס 1976
יום האדמה 1976 - האנדרטה בסח'נין
פרשת הריגתו של טום הורנדאל / יוסף אלגזי, 2.5.2003 ויוני 2005
מלחמת לבנון, 1982 / דיווחי-השקר של שר-הביטחון והרמטכ"ל / שמעון לרר

43 שנים וששה שבועות לכיבוש

האיכר הזקן ועץ הזית הקדוש*

מאת יוסף אלגזי

"המתנחלים משתתפים בפעולות הצבא נגדנו ולעתים אף יוזמים פעולות משלהם. רוב הזמן אנחנו נתונים בסגר והם חופשיים לנוע בכל מקום - במדים ולא במדים, חמושים. הם פורצים לכפרים שלנו, יורים, מרביצים, גורמים נזקים ברכוש, עוקרים עצים ואומרים לנו בגלוי: 'המטרה שלנו היא שתסתלקו מפה, השטח הוא שלנו, לכו לירדן'". כך סיכם לא כבר עיסא צוף**, תושב הכפר חארס, מורה במקצועו, את העימותים בין תושבי הכפרים הפלסטינים באזור סלפית לבין המתנחלים מן ההתנחלויות המכתרות אותם. צוף, כמו רוב תושבי הכפרים בסביבה, מפנה את עיקר טענותיו כלפי המתנחלים, שבהם הוא רואה את המקור העיקרי לסבלו ולסבלם של בני כפרו. לדבריו, הם מציקים לתושבים, גורמים פרובוקציות ויוזמים עימותים אלימים הגובים קורבנות.

כפר חארס מצוי בשטח B, הכביש המוביל אליו - בשטח C. הכניסה המזרחית של הכפר - כך ברוב הכפרים הפלסטינים באזור - חסומה לתנועת כלי רכב. בכניסה המערבית הציב הצבא בלוקים גדולים של בטון והשאיר פתח צר, שדרכו עוברות מכוניות מקומיות בקושי רב. לא כבר ביקש ראש הוועד של הכפר, חוסאם עבד אלחלים דאוד, לצאת מן הכפר במכוניתו, אך עוכב שעה ארוכה במחסום שבכניסה. תעודת הזהות שלו נלקחה וכאשר הוחזרה לידיו והותר לו לצאת, כבר לא היה טעם ליציאתו. הוא איחר לפגישה שנקבעה לו.

ביום חמישי שעבר לפני הצהריים עמד במקום ג'יפ צבאי, וחיילים בדקו תעודות ועשו חיפוש בכלי הרכב. קצין בדרגת סגן, שפיקד על החיילים, מנע מכתב וצלם "הארץ" את הכניסה לכפר, בטענה שמדובר בשטח צבאי סגור. כשהתבקש להציג את צו הסגירה, הוציא מתוך הג'יפ טופס משוכפל המכריז על סגירת אזור כלשהו, חתום בידי מפקד האזור, והוסיף בכתב ידו את השעה עשר ואת השם חארס. רק אחרי דין ודברים ולאחר שהועברה תלונה לדובר צה"ל, הורו לו מפקדיו בקשר לאפשר לכתב ולצלם להיכנס לכפר. "זכרו", קרא לעברם, "אתם נכנסים לכפר על אחריותכם, אתם אחראים על התחת שלכם".

לדברי הקצין, התושבים גם הם אחראים למה שקורה להם, והם שקובעים את אורח החיים בכפר. "אם אינם מיידים אבנים על כלי רכב ושומרים על השקט, אנחנו לא עוקרים להם עצים, ולא סוגרים להם את הכפר. אם הם מתפרעים, אנחנו מייבשים אותם, יורים להם ברגליים. בכפר אולי תיתקלו בצעירים הנעזרים בקביים".

שניים מהצעירים הללו דידו על קביים ברחוב הראשי של הכפר. לפני כחודשיים נפגע יאסר ראסם, רווק בן 21, ברגלו השמאלית, וכל מיני ברזלים בולטים קבועים לעצם השוק הפגועה. דיא דאוד נפגע ברגלו הימנית והיא נתונה בגבס. רופאיהם אמרו להם שלא במהרה ישובו לאיתנם. לדברי תושבים וראש ועד הכפר, מספר הפצועים עד כה הוא 25, מקצתם נפגעו מירי צלפים. יש גם שהיד אחד, ראאד עבד אלמג'יד דאוד, בן 14, שתמונתו תלויה על כותלי הבתים.

בחארס חיים כ-2,700 תושבים. הבתים, הכבסים התלויים בחלונותיהם, מעט החנויות הריקות כמעט ממוצרים, סמטאות העפר, לבושם העלוב של התושבים, ילדים כמבוגרים - הכל מעיד על עוני והזנחה. עליבותם של הכפרים הפלסטינים בולטת עוד יותר לנוכח מצבן המשופר של ההתנחלויות מסביב, על אזורי התעשייה הגדולים והמפותחים - למשל, של ההתנחלויות ברקן ואריאל - והכבישים העוקפים החדשים שנסללו על אדמות כפרים פלסטינים. לרשות ההתנחלויות מים בשפע ואילו לכפרים הפלסטינים מסופקים המים במשורה. בכפר אלדיק קבלו התושבים על מחסור במים, שנגרם מחסימת הדרכים המובילות לבארות המים בדיר בלוט, המשמשות אותם. "לא די שההתנחלויות, כמו עלי זהב ופדואל, נבנו על האדמות שלנו", אומרים תושבים באלדיק, "גם הכבישים המובילים אליהן נסללו על אדמותינו, ורק למתנחלים מותר לנסוע בהם. אף נאסר עלינו לחצות אותם, כדי להגיע לאדמות שמעבר לכביש".

תושבי חארס שונאים את המתנחלים יותר מאשר את החיילים. הם גם מפחדים מהם יותר, במיוחד כאשר הם לבד בשטח. לדברי סוף ואחרים, לעתים קשה להם להבחין בין המתנחלים לחיילים משום שכל המתנחלים חמושים ורבים מביניהם, אף שאינם מגויסים, מסתובבים בשטח במדים, ואף מציגים עצמם כחיילים. כשהם נתקלים בהתנגדות התושבים, מזעיקים המתנחלים את הצבא, המתייצב אוטומטית לימינם, והעימות נהפך אלים יותר. הגרועים ביותר בעיני התושבים הפלסטינים הם קציני ביטחון, שכמה מהם מוכרים להם גם בשמותיהם. "חיילים", אומרים  בכפר, "לפעמים מגלים קצת רחמים, יחס אנושי. המתנחלים - אף פעם לא. החיילים נתונים למרות כלשהי, למתנחלים אין לא מפקד ולא אלוהים. הם עושים מה שהם רוצים".

לוחות שיש מנותצים זרוקים בפתח חנותו של אִמאן בָּכְּר, ומעליו תלוי שלט שעליו נכתב בעברית, "שיש 2000 מטבחים, מדרגות, אמבטיות". לדבריו, מתנחלים חמושים הם שניפצו אותם. "מי יפצה אותי על הנזק הזה", הוא אומר במרירות, "אפילו לא הספקתי לשלם לספקים עבורם". מאז תחילת האירועים, הלקוחות, מקומיים וישראלים, אינם באים. המקום שומם.

מתחילת האינתיפאדה נכפתה על התושבים בטלה מאונס. זה כחודשיים, בגלל הסגרים התכופים, גם הפועלים שהיתה להם עבודה מחוץ לכפר, אם בסביבה ואם בתחומי הקו הירוק, אינם עובדים. חסכונותיהם בוזבזו ומשפחותיהם סובלות מחסור ומצוקה.

לדברי תושבים, גם הלימודים בבתי הספר אינם מתנהלים כסדרם. מורים שאינם מתגוררים במקום לא מגיעים לעבודה. הורים רבים חוששים לשלוח את ילדיהם לבית הספר ומעדיפים להשאירם בבית, כדי שלא יהיו מעורבים בידויי אבנים ובעימותים עם חיילים או מתנחלים, היורים בלא הבחנה כדורי גומי, כדורים חיים ורימוני גז. בזמן עימותים גם החומה מסביב לבית הספר התיכון לבנות, שהוגבהה לפני כשנה, אינה מונעת מהתלמידות ומורותיהן לשמוע את הכדורים השורקים ולהיחנק מעשן רימוני הגז.

לדברי ראש הוועד של הכפר, מאז תחילת האינתיפאדה גם הופסקו כמה עבודות תשתית ופיתוח בכפר שמימנו חברות יפאניות ונורווגיות בעידוד ממשלותיהן. היפאנים מימנו פרויקט של בניית רשת מים והנורווגים עסקו בשיפור תשתית בתי ספר. על גבעה גבוהה בחארס עומד מגדל מים שבנייתו לא הסתיימה. המהנדסים ושאר המומחים הזרים חזרו לארצותיהם; השגרירויות חסרות אונים ואינן יכולות להתערב. איש אינו יודע אם ומתי יתחדשו העבודות.

במרכז חארס מתגודדים גברים באפס מעשה. "ישראל, שמחזיקה אותנו הרבה זמן בגרון, מתלוננת מדוע אנחנו צועקים, מדוע אנחנו מיידים אבנים, מדוע אנחנו נלחמים בה", אומר אחד מהם. "הם רוצים שנרד לברכיים ונגיד להם תודה רבה שאנחנו קיימים. גם בימים שקטים, חיילים ומתנחלים פורצים לכפר, מתגרים בנו, סוגרים עלינו, ואז, באופן טבעי וצפוי צעירים עולים לגבעה ומיידים אבנים לעבר הכביש. אילו הישראלים היו חיים בתנאים שלנו, גם הם היו נוהגים כמונו, ואולי יותר מזה. זה שלום זה? איפה מחנה השלום בישראל? הבעיה של ישראל היא שניצחה בכל המלחמות אך לא השיגה דבר, גם לא ביטחון. אולי אם היא תפסיד במלחמה אחת עם הפלשתינאים כמו שהפסידה בלבנון, אולי היא תגיע למסקנה שעדיף לעשות שלום אתנו. בישראל כועסים בגלל הקורבנות, אבל מה בנוגע לקורבנות שלנו שמספרם כפול ומשולש. מי מכריח את הישראלים להיות פה, הם לא צריכים להיות פה, יש להם מדינה משלהם. מספיק, כאשר הם לא יהיו פה יהיה שלום".

לפני שבועות אחדים עקר הצבא, בעזרת המתנחלים, עשרות רבות מעצי הזית והשקד שהקיפו את חארס. לדברי עבדאללה כליב, אחד מבעלי העצים, "בכל פעם שעץ נעקר או מנוסר אני חש כאילו עקרו או ניסרו איבר מגופי".

סגירת כפרים ועקירת עצי זית הן תמונות שכיחות באזור. בלילה שבין יום שלישי לרביעי בשבוע שעבר נעקרו עשרות רבות של עצי זית בכפר אלדיק. פעולת העקירה, אומרים נאפז עלי אחמד ונאצר חסן מאלדיק, בוצעה לאחר שהשלטונות הפסיקו את זרם החשמל לכפר ועלטה כבדה ירדה עליו. כוחות צבא גדולים ליוו את פעולת הבולדוזרים ומנעו מהתושבים לצאת מבתיהם. עימות היה ודאי מסתיים בשפיכות דמים.

ביום חמישי שעבר ניסרו בעלי העצים, בסיועם של שכנים, את ענפיהם של העצים העקורים ושתלו אותם מחדש באדמה. בסמוך עמדו חיילים חמושים ועקבו מקרוב אחר הנעשה. לידם ניצב אוהל סיירים מכוסה בדגל ישראל. פלאח זקן שעמד בסמוך השווה את שתילת העצים שנעקרו ואת ההגנה על האדמה לג'יהאד. "היהודים עוקרים עצים כדי לעקור אותנו מהאדמה, ואנחנו - בשתילת העצים מחדש, מוכיחים להם שלא נעקור מכאן". לדברי צאפי עלי אחמד, מבעלי העצים שנעקרו, הסיכויים של עצים שנעקרו ונשתלו מחדש לגדול הם 50%. חלקם ימותו, במיוחד אם לא ירדו גשמים; ובאשר לאלה שיתאוששו - יעברו הרבה שנים עד שייתנו פרי.

 

 

צילום: פאבל וולברג, הארץ

 

הסופר הפלסטיני מוחמד עלי טהא מכפר כבול בישראל, ששמע על עקירתם המאסיווית של עצי זית בשטחים, ציטט פסוקים מהקוראן המקדשים את עץ הזית ואת עץ התאנה כמו את מכה ואת הר סיני. אשתו ציטטה שיר עממי פלשתיני המתחיל במלים: "אלוהים ברך את עץ הזית; הזית של ארצי אין יפה וטעים ממנו בכל העולם". המשורר מוחמד חמזה ע'נאים (2004-1957) מבקה אלע'רבייה בישראל הזהיר השבוע, שעקירת עצי זית כמוה כחילול קודש בעיניהם של ערבים, אולי לא פחות מפגיעה במסגד אלאקצה, והיא עלולה להצית אש.

-----------

* התפרסם לראשונה ב"הארץ", 15.12.2000.

על-פי דרישת מו"ל הארץ ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות להארץ.

** חמישה חודשים לאחר מכן, ב-15.5.2001, נורה עיסא צוף בידי שני חיילי צה"ל ליד ביתו שעה שדאג שילדים יכנסו לבתיהם בשל יריות שנשמעו בשכונה.

 

 

19/7/2010