Because the original gucci replica intention is to create a handbags replica, when choosing replica handbags fabric, replica watches uk chooses to avoid the delicate and rolex replica .
windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale הכיבוש בתמונות - מעשה מדינה מאת אריאלה אזולאי; י. אלגזי: ירושלים 67' ועזה 71'
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

1/6/2008-18/11/2009
יוסף אלגזי: קשה יותר להיות קראי בישראל (5.9.1997)
ג'וזף אפשטיין - גיבור בן-זמנו / פולין (1911) - צרפת (1944)
יוסף אלגזי: היי שלום אלכסנדריה, ולהתראות (14.4.1995)
53 שנים לטבח בכפר קאסם / תוכנית חפרפרת / גדי אלגזי
אמיל חביבי (1996-1921) - גשר בין שתי ספינות / הראיון האחרון - י.א. (12.4.1996)
מן הבּוֹיְדֵם - אלגזי נגד שירותי-הביטחון: מה קורה לאדם שאחיו קומוניסט
סָלְפִית, ליל שבת 14 בדצמבר 2001 / יוסף אלגזי
סיכום דברי תלונה של אמהות ונשי אסירים פלסטינים בשכם / 29.1.1982
לזכרו של עמוס קינן (1929-2009) / הדו"ח שכתב קינן על הריסת בית נובא וגירוש תושביו במלחמת יוני 67'
בין נצרת-עילית לנצרת של מטה / סיור ראש הממשלה יצחק רבין בעיר, קיץ 1995 / יוסף אלגזי
משה שרת: ישראל מול ערב, שתי גישות (הרצאה, אוקטובר 1957)
לזכרו של אברהם לבנבראון (1916-1987); נשאר פועל גם כשנבחר לכנסת
הד"ר ג'. טמרין על דעות קדומות בקרב תלמידים בישראל והשפעת השוביניזם על השיפוט המוסרי (1966)
זה לא טרור, זה עַם / יזהר סמילנסקי / 30.12.1987
בני 6-8 על ספסל הנאשמים / 18.12.1968 / יוסף אלגזי
יבי - לזכרו של משורר וידיד (2002-1934) / "טוב מצורע צודק מאסתטיקן מכוער"
לתופיק טובי ביום הולדתו ה-87 / טוּר מחוּרז מאת נתן אלתרמן, נובמבר 1949
9 במאי 1945 - יום הניצחון על גרמניה הנאצית / ק.סימונוב, א.ארנבורג, א.פן, א.המינגווי ואחרים
לזכרו של ריאד אניס (2009-1953) / חוסיין אבו חוסיין וי.אלגזי
הטבח באַדַנָה בתורכיה / אפריל 1909 - פּרֵלוּד השואה הארמנית
לזכרו של חבר יקר, משה זסק "אמפי" (1968-1928)
המשוררת פדווה טוקאן - 5 שנים למותה; ראיון שערכתי עם המשוררת בקיץ 1993
לזכרה של חנה שם טוב (שטרן), עיתונאית שנלחמה באי-צדק
הכיבוש בתמונות - מעשה מדינה מאת אריאלה אזולאי; י. אלגזי: ירושלים 67' ועזה 71'
אִקְרִת ובִּרְעֵם: 60 שנים לעקירה ולעוול הנמשך
60 שנה לנכבה בכפר עילבון
אוקטובר 1956: טבח כפר קאסם ומלחמת סיני-סואץ, י.אלגזי; על "סוכּת השתיקה" מאת נתן אלתרמן
האם הממסד בישראל חיפּה על הפושע נאצי גלובקה?
קיץ 1958; לילה עם קרופוטקין בצינוק בכלא צבאי
לזכרו של פאייק וארדאד / 2008-1926
אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר?
ואז יריתי

הרהורים נוגים אחרי יום השואה

ליד העריסה של "אנתפאדת האבנים"

הפגנות ה-1 במאי 1958

בעקבות התערוכה, עכשיו האלבום

הכיבוש בתמונות

 

מאת יוסף אלגזי

 

          אשתקד, ערכה אריאלה אזולאי תערוכת צילומים לציון 40 שנה לכיבוש הנמשך של הגדה המערבית ועזה. בתערוכה הוצגו מאות צילומים שצולמו במהלך 40 השנים  על-ידי כמה עשרות צלמים וצלמות. אחרי כשנה, על בסיס התערוכה  יצא האלבום. ראשון יצא בעברית, ואחריו באיטלקית. האלבום באיטלקית בהוצאת Bruno Mondadori  הוא מעשה אמנות מרהיב ביופיו ועוצר נשימה. נקווה שאחריו יראה אור האלבום גם בשפות רבות נוספות.

בפתח האלבום כתבה אריאלה אזולאי הקדמה מלומדת שוות ערך למחקר חזותי-היסטורי מתוכם אני מביא כאן שלושה קטעים.

באלבום מוצגים מספר צילומים שתרמתי לתערוכה תחילה, ואחרי כן לאלבום. על שניים מתוכם אתעכב כאן. את הראשון צילמתי תוך כדי כיסוי הפגנת נערות פלסטיניות בירושלים המזרחית במהלך פעולות המחאה וההתנגדות ביום השנה השני למלחמת יוני 67' . ואילו את הצילום השני  אותו קיבלתי מחברים מעזה נותן מושג ויזואלי על מימדי הגילוח האכזרי של מחסות תושבי מחנות הפליטים באמתלה של "סלילת כבישי הביטחון" במהלך מבצע "סיר לחץ" שביצע צה"ל בפיקודו של האלוף אריאל שרון בתקופה שבין אוגוסט 1971 ואפריל 1973. המטרה הברורה היתה: לגרום ל"דילול האוכלוסייה" במחנות הפליטים הפלסטיניים.

לשני הצילומים המוצגים בהמשך צירפתי קטעים רלוונטיים [הכתמים הלבנים בטכסט הם העקבות של הצנזורה בזמנו] מתוך כתבות שפרסמתי בזמנו ב"זו הדרך" ומאוחר יותר בספרי, "אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר?", 1974, הכולל ציורים של האמן החיפאי עבד עאבדי.

 

מעשה מדינה: היסטוריה מצולמת של הכיבוש 2007-1967

מאת אריאלה אזולאי, קטעים

 

1

 

הרוב המכריע של התצלומים המכונסים כאן מציג את חיי היומיום של הלא-אזרחים הפלסטינים הכפופים לשלטונה של מדינת ישראל בשטחים. התצלומים מצביעים על דפוסי הפגיעה בפלסטינים מאז השנה הראשונה של הכיבוש:  מעצרים המוניים, מניעת מידע על העצורים ומן העצורים, דיכוי אלים של הפגנות מחאה ושביתות, פלישה לחייהם של פלסטינים, חיפושים גופניים בפומבי, פגיעות גופניות, קשירת עיניים וידיים, מניעת טיפולים רפואיים, שיבוש ופגיעה בתשתיות, עיכובים אינסופיים, הריסת בתים ומחיקת סביבות מגורים, נישול מאדמות ומרכוש, גירוש, שלילת מעמד תושבות מתושבי מזרח ירושלים והגלייתם בפועל. כל המעשים האלה היו ועודם מעשי מדינה. מעשה מדינה היא דוקטרינה משפטית המעניקה חסינות לאנשים הנשלחים על ידי מדינתם לבצע מעשים שבתנאים אחרים היו מוגדרים כפשעים. המעשים הנראים בתצלומים המכונסים כאן היו מוגדרים כפשעים אלמלא היו מעשי מדינה. כל אחד מן התצלומים האלה היה יכול אז לשמש כראייה במשפט או בוועדות פיוס שיוקמו יום אחד שבמסגרתן האנשים שביצעו אותם יכירו במעשיהם ואלה שסבלו מהם אולי יסלחו להם.

 

2

 

 חלק גדול מן התצלומים נבחרו מארכיונים של צלמים וצלמות שעבדו ועובדים עם התקשורת, אולם מה שמופיע ומרומז בפריימים שצילמו תמיד עודף ביחס לסדר היום שהתקשורת מכתיבה, תמיד ניתן לגלות בהם עקבות למה שבזמן כלשהו היה בלתי נראה. רבים מבין הצלמים האלה גם יזמו במהלך השנים פרויקטים שלא הודרכו על ידי תכתיבים תקשורתיים אלא על ידי חובה אזרחית להעיד על מה שפגשו וראו ועל מה שביקשו להפוך ראוי לדיווח. אך לא תמיד היה כך. כשמתבוננים בציר הזמן של הספר אפשר להבחין בתקופות, כמו למשל לכל אורך שנות השבעים, שבהן המצאי הצילומי קטן במיוחד, וגם המאמצים לגלות עוד תמונות בארכיונים של הצלמים והצלמות לא הניבו יותר מתצלומים בודדים בכל שנה, שחלקם מראה בעיקר יהודים שהיו שותפים לראשיתו של פרויקט ההתנחלות. המצאי הקטן הזה מעיד גם על חוסר העניין של התקשורת בכיבוש באותה תקופה וגם על האינטרס של השלטון להשתיק את השליטה בשטחים ולהסתיר את ההתנגדות של האוכלוסייה המקומית כלפיו.[1] באופן דומה, העניין הגובר בכיבוש מראשית שנות השמונים, שניכר בארכיונים של צלמות וצלמים רבים, מעיד על תמורות בשדה התקשורת לא פחות מאשר על שינוי במשטר הכיבוש. מבט על ציר הזמן של התערוכה מעלה איפוא שאלות על שינויים אפשריים באופי השליטה הישראלית בשטחים. האם בשנות השבעים צמצמו כוחות הביטחון, המעסיקים הישראלים, והמשרדים הממשלתיים השונים את פרקטיקות הדיכוי שהפעילו כלפי האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, ואשר תצלומים משנות הששים והשמונים מעידים על הפעלתן התכופה? או האם מיעוט או היעדר של תצלומים כאלה משנות השבעים אינו מלמד בעיקר על היעדר ענין שבפרקטיקות אלה?[2] תשובות חלקיות לשאלות אלה ניתן למצוא במחקרים היסטוריים עכשוויים. ההיסטוריה המצולמת המוצגת כאן, אינה מבקשת לשכפל את התשובות כאלה אלא לחפש אחר תשובות שניתן לחלץ מהחומר המצולם עצמו. תצלום שצולם ב- 1971 ישמש לי כדוגמא. באותה עת, גולחו אלפי בתים במחנות הפליטים בעזה כדי ל"דלל את האוכלוסייה המקומית" (בלשון הרשמית של התקופה) ולפתוח בהם דרכי מעבר. הצבא רצה לשפר את כושר התנועה שלו במחנות ולהשיג פיקוח על תנועת הפלסטינים במבוכים הפתלתלים שאפיינו את הבניה במחנות והעניקו להם יתרון יחסי על הכובש שביקש לחסל את התנגדותם. העובדה שמהמבצע הצבאי רחב ההיקף הזה עצמו אין עד היום תצלומים זמינים, הופכת כמעט כל תצלום שצולם אותה עת בעזה למקור של מידע. כזהו התצלום התמים שצולם על ידי משה מילנר בעזה, עבור לשכת העיתונות הממשלתית. במרכזו נער צעיר, שפתיו מהודקות ומבטו רציני וסקרן, מביט לתוך עדשה של מצלמת רחוב כבדה כאילו רצה להיראות באמצעותה בוגר מספיק, להצדיק באמצעות דיוקנו את התעודה המזהה שבקרוב הוא יידרש להציג כל אימת שיבקש לזוז ממקום למקום לעיניהם של החיילים הרבים הפרוסים בעיר.[3] האם התצלום נועד להראות שהחיים בעזה נמשכים כרגיל? שהכל בשליטה למרות האלימות וההרס? או האם הוא נועד להרגיע את הציבור בישראל, את החיילים שנטלו חלק במבצע, את בני משפחותיהם, שהאיסור הצבאי לצלם בעזה נשמר ושלפלסטינים מותר להשתמש רק במצלמות רחוב כבדות שאין בכוחן לדלוק אחר מעשיו של הצבא ולתעדם?

 

3

 

צו צבאי מספר 101 שהוצא ב- 1967 אסר על הפצה של תמונות בשטחים הכבושים, ושלטים שהוצבו בצידי הדרך הורו להימנע מצילום. גם אם צווים אלה כובדו והמקורות הפלסטינים שבידיהם תצלומים הצטמצמו, ספר ארכיוני כמו מעשה מדינה  הוא הזדמנות להעלאתם של תצלומים אסורים מן המרתפים שבהם הוסתרו. כך למשל, זמן קצר אחרי התערוכה, כשהמשכתי את חיפושי אחר תצלומים מעזה משנת 1971 שבהם ניתן לראות את גילוח מחנות הפליטים, התגלגלו לידי, בתיווך ידיד ישראלי, כמה תצלומים מאז. במרכזו של אחד מהם כסא ועליו דגים מן השוק. כסא סתמי זה משמש כקנה מידה שבאמצעותו אפשר לאמוד את רוחב הרחוב ולהבין עד כמה היה גילוח הבתים אכזרי. ההשערה שקיימים מקורות פלסטינים נוספים לצילומים מן העשור הראשון נשענת בראש ובראשונה על שתי סדרות תצלומים שצולמו על ידי צלמים פלסטינים במחנות הפליטים, האני ג'אוורייה (Jawhariyyeh) בירדן והאשם מאדאני (Madani) בלבנון ובהם נראים דיוקנאות של לוחמים פלסטינים שהשניים צילמו במחנות הפליטים,[4] וכן על התצלומים ששרדו מן האוסף של חנא ספייא (Safieh), שצילם בירושלים מסוף שנות העשרים ואילך.[5] הסטודיו של ספייא בעיר העתיקה נפרץ במהלך המלחמה ומצלמות יקרות ערך ואלפי נגטיבים שלא נמצאו עד היום הוחרמו או נבזזו ממנו. מיד אחרי מלחמת 1967, תיעד ספייא את הריסת בתיהם של פלסטינים ברובע היהודי. סידרה זו, שבה נראים אלה לצד אלה עקבות ההרס וסימני הבניה, חפירות ארכיאולוגיות ושלטי תיירות, מלמדת כמה מהר פעלו סוכני מדינה שונים לעצב מחדש את פני העיר ולסמן את בעלותה של המדינה עליהם. בסדרה לא נראות פעולות ההרס – אולי ספייא לא הורשה או חשש להתקרב לאזור בשעת הריסת הבתים – והאתרים ההרוסים צולמו רק ימים ספורים לאחר מכן, כשההריסות נערמו ורוכזו בצד עד שיפונו. נראה שבמצלמתו ניסה ללכוד נוכחות אנושית בתוך הנוף החרב. כמה גברים פלסטינים מתבוננים בהריסות, מגששים בין השברים. אולי הם מחפשים רכוש שניצל, אולי הם שם כדי להיפרד, ואולי אחד מהם היה בר מזל וביתו שכן בקצה התוואי שסומן להריסה והוא נותר על תילו וכעת אפשר לאמוד את הנזקים ולהיערך לקראת הבאות.

 

מלבד אותם תצלומים של ספייא, מאדאני וג'אוורייה, ותצלומים בארכיון אונר"א, שחלקם צולם כנראה בידי פלסטינים, לא הצלחתי לאתר כמעט תצלומים שצילמו פלסטינים בשטחים לפני האינתיפאדה הראשונה. במקבץ התמונות המתייחס לעשור האחרון משתתפים צלמי עתונות פלסטינים ספורים (מוסא אל שאער, ויסאם נאסר ומוחמד עבד)- הרבה פחות ממספר הצלמים הפועלים למעשה - ומוצגים יותר תצלומים שצולמו על ידי תחקירנים עבור בצלם (ביניהם נג'יב אבו רוקייה, מאזן אל- מג'דלאוי, כארים ג'ובראן ונאסר סלימאן). תצלומים של משה מילנר, האחד מ- 1968 מרמאללה, והשני מ- 1971 מעזה, בהם נראים צלמי סטודיו פלסטינים, מרמזים על מה שעוד יש לגלות. לדופן החיצונית של מצלמותיהם הגדולות מוצמדים תצלומים שצילמו, בעיקר דיוקנאות, של יחידות ומשפחות ואולי גם סצנות שצולמו בחוץ.[6] כל אחד מתצלומים אלה, שצולמו בשנים הראשונות של הכיבוש ברמאללה ובעזה, גם אם הנו "רק" תצלום דיוקן, יכול לשמש מפתח לסיפור על הכיבוש באותן שנים מנקודת מבט שאותה לא הצלחתי לשחזר בפרויקט מעשה מדינה. נקודת מבט פלסטינית על אותן שנים חשובה לא משום שלצלם פלסטיני יש באופן מהותי נקודת מבט שונה, אלא משום שאפשר להניח שהוא נכח עם מצלמתו במקומות שאליהם צלמים או צלמות ישראלים לא תמיד היו יכולים להגיע או שלא חשבו לנכון להגיע. עד לאינתיפאדה הראשונה הישראלים דיווחו יותר על "פלסטינים" כקטגוריה כללית ופחות על גבר או אשה מסויימים שניתן היה להציג אותם בקונקרטיות של קיומם, או לפחות כדיוקן בעל שם. בתנאים של פיקוח הדוק על הפצת דימויים בשטחים, אני משערת שתצלומי הדיוקנאות אצל צלמים כמותם הפכו לערוץ חלופי לרשום באופן חזותי את ההיסטוריה. מבט דקדקני בתצלומים המוצמדים למצלמותיהם מספק כמה רמזים לכך ובעיקר מעלה הרבה שאלות: מהי למשל אותה פיסת נייר לבנה שהילדה מרמאללה לקחה איתה בלכתה לסטודיו של הצלם ובחרה להצטלם איתה כשידיה שמוטות ומבטה מושפל.

 

עיקר התצלומים בפרויקט מעשה מדינה הם איפוא של צלמים ישראלים-יהודים שתיעדו מייד אחרי המלחמה ב-1967 את הריסת הכפרים עימוואס ובית נובא ואת פליטיהם (יוסף הוכמן), את הריסת שכונת המוגרבים (נלה מגן קסוטו), את הריסת הבתים בחברון אחרי המלחמה (אריאלה שביד), את מחנות הפליטים (רחל הירש, ענת סרגוסטי, ישראל סאן, אסנת קרסננסקי, שוקה גלוטמן, מיקי קרצמן), את המחאה וההתנגדות (ג'ים הולנדר, אלכס ליבק, יוסף אלגזי), את תנאי העסקתם הירודים של הפלסטינים בישראל (עוזי קרן, ישראל סאן וג'ואל קנטור), את הפלישות לבתים פלסטינים (ניר כפרי, ענת זכאי, נעה בן שלום, רינה קסטלנובו, דפנה קפלן), מעצרים וחיפושים שנערכו בבתי הפלסטינים ועל גופם (מיקי קרצמן, אלדד רפאלי או זין קורן), את בתי המעצר (ניר כפרי ורועי קופר), את המכשירים והמתקנים בשימוש הצבא (מאיר ויגודר וגיא רז), את הפגיעה הישירה בגוף (מיכה קירשנר ורוחמה מרטון), את "הנופים" של הכיבוש (ישראל סאן, אסף עברון, נלה מגן קסוטו ושמחה שירמן), ואת המכלאות הניידות של השבויים (צחי אוסטרובסקי). הם עשו זאת כי הם, או העתון שהם עבדו עבורו, ראו בכך, לפחות בתקופות מסוימות, שערורייה מוסרית או פוליטית שיש לתעד אותה וראוי להפוך אותה לעניין ציבורי.

  


 

[1]           על ההתנגדות לכיבוש בשנים הראשונות, ועל המאמצים לדכאה, להעלימה ולהכחישה, ראו ספרו של יוסף אלגזי, 1974. אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר? (בהוצאת המחבר). הוא גם מדווח שם על הנסיון למנוע מצלמים זרים להסתובב בעזה עם מצלמות.

[2]           למעט הליגה לזכויות האדם והאזרח, באותן שנים כמעט ולא פעלו גופים שאספו בצורה מסודרת נתונים על דיכוי האוכלוסיה הפלסטינית. החומר שאספו לא כלל תיעוד מצולם כך שאת המידע הרב שניתן לאסוף דרך פרסומיהם על העשור הראשון אי אפשר לתרגם באופן ישיר לנרטיב המצולם, אבל הוא רב ערך בפענוח תצלומים שבהם הוא הותיר עקבות זעירים או עקיפים. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה החלה להיווצר תשתית לאיסוף מידע ועריכת מחקרים סטטיסטיים מסודרים על מנעד רחב של פרקטיקות דיכוי, שארגונים ועמותות שונים שפעלו נגד הכיבוש יצרו עבורן קטגוריות מיון מובהקות: עיכובים, פגיעה בתשתיות, נזק נפשי, השפלות ועוד. ציר הזמן שהתערוכה משרטטת אינו תחליף למחקר סטטיסטי כזה, אך הוא מספק כיוונים לעריכתו.

[3]           הצו הצבאי המחייב בני 16 לשאת תעודות זהות הוצא כבר בשנה הראשונה לכיבוש.

[4]           התצלומים הודפסו בספר הפלסטינים, שיצא לאור בצרפתית בעריכת אליאס סנבר והם הוצגו בתערוכה באדיבותו: Sanbar, Elias, 2004. Les Palestinians, Ed. Hazan..

[5]           ראו תיאור ביוגרפי קצר של עבודתו בספר (רז, גיא, 2003, צלמי הארץ, הוצאת מפה והקיבוץ המאוחד), וספר תצלומים שלו שערך בנו, רפי ספייא (שבאדיבותו הוצגו תצלומיו בתערוכה), הכולל תצלומים שצולמו רק עד 1967  (Safieh, Hanna, 1999. A man and his camera: photographs of Palestine 1927-1967).

[6]           קשה להבחין בפרטים של הצילומים ולקבוע בוודאות אם מה שנראה כחוץ הוא רקע של סטודיו או צילום שצולם בחוץ.

 

 

גיבורות היום

 

(מתוך שביתה כללית, י.אלגזי,  11.6.1969)

 

 

 

 

גילוח מחנות הפליטים בעזה

 

(מתוך אֹם-מֻחָמָד ממחנה הפליטים אָלבֻּרֶיג', י.אלגזי, 19.9.1974)

 

 


 

 

 

 

15/12/2008