windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale אמיל חביבי (1996-1921) - גשר בין שתי ספינות / הראיון האחרון - י.א. (12.4.1996)
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

14/5/2011-12/11/2018
לזכרו של הנרי אלג (Henri Alleg) - האיש שחשף את הפשעים הנוראיים שביצע הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה
הדיבר השישי, יוני 1967 / מאת יוסף אלגזי
לזכרו של רם כרמי (2013-1905) - האדריכל אשר הזניק את הבניין אל-על / יוסף אלגזי, "קול העם", 15.4.1964
ערב א-נעים: עלי גבעה שם בגליל / יוסף אלגזי (9.12.1994)
70 שנה לניצחון בסטלינגרד
השנים חלפו, אך פשעם לא נשכח ולא נסלח / בעיר ההריגה אוראדור / יוסף אלגזי
הטרנספר בגליל המערבי ב-1948 / יומנו המצונזר של יוסף נחמני / ("הארץ", 26.11.1993)
צה"ל נלחם בשוכני המערות בדרום הר חברון / שיזרעו ויקצרו בשבתות ובחגי ישראל / יוסף אלגזי ("הארץ", 25.12.2001)
ליל שימורים בחברתו של ח"כ תופיק טובי (יולי 1968) / יוסף אלגזי
על אישיותו של ישעיהו ליבוביץ' / דברים שאמר עליו האב הדומיניקני מרסל דיבואה לאחר שנודע דבר מותו / ריאיין: יוסף אלגזי
דפים מיומנה של חיה-רוז'י (2011-1920) ניצולת מחנה עבודה בגרמניה, אפריל-מאי 1945
הקלות הבלתי נסבלת של הרג ילדים / יוסף אלגזי, "הארץ" (7.10.2002)
סיפור של מאבק מקצועי בתמנע – מאי 1965 / אריה בן חורין ומפעל הנחושת בתמנע
ביקורות במתקני הכליאה וחקירה? לא אצלנו / יוסף אלגזי, "הארץ" – 13.1.2003
קריית מלאכי: בטנדר חזרה למקלט / יוסף אלגזי, "הארץ", 14.3.1997
הארלם זה כאן / יוסף אלגזי ("הארץ", 11.9.1998)
(לזכרו של שמואל סגל (2011-1917) - אחרון חברי הבריגאדות הבינלאומיות שיצאו מפלסטינה-א"י וחי בארץ / הספד: ערן טורבינר
היו זמנים... ולא כל כך רחוקים - מלחמה ידידותית לסביבה / יוסף אלגזי
לזכרו של משה אונא (1989-1902) / החינוך בחיינו – מכתבי משה אונא
מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה / ג'ון ריד: "אכן, היתה זו הרפתקה, אחת המופלאות שידעה האנושות"
יוסף אלגזי: במקום שהיתה אביגיל המקראית ("הארץ", 10.10.2001)
ה-11 וה-12 בספטמבר 2001 של ג'נין, מאת יוסף אלגזי
על הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית בקיץ 1965 / יוסף אלגזי: טעינו, טעיתי.
לזכרה של דידאר פאוזי-רוסנו (1920-2011) / אזרחית העולם, מאת סילבי בְּרֶבַּאן
מלחמת יוני 1967: אֵם כָּל חַטָּאת / 21 שנה לכיבוש, 6 חודשים להתקוממות (מאמר ישן) מאת יוסף אלגזי - 1 ביוני 1988
בירושלים תחת הכיבוש / מאמר שהסופר מרדכי אבי-שאול פרסם ב-1977: ירושלים – הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי ?

אמיל חביבי (1996-1921) -

גשר בין שתי ספינות

הראיון האחרון  (12.4.1996)

מאת אלגזי יוסף

"באחד החדית'ים (השיחות) של הנביא מוחמד מסופר על קבוצת אנשים בספינה ששטה בלב ים. והנה אחז אחד מהם את והחל לחפור בור במקום שבו ישב. כששאלו אותו חבריו לפשר מעשהו, השיב להם: 'זה מקומי, ולכן אני רשאי לעשות בו מה שאני חפץ'. בתגובה, צוטט הנביא מוחמד אומר, 'אם יתפסו את ידו, הם יצילו אותו וגם יצילו את עצמם; אם יתירו לו להמשיך במעשהו, הוא יטבע וגם הם יטבעו'. זהו הלקח שמנהיגי שני העמים, הפלסטיני והישראלי, צריכים ללמוד ולנהוג על פיו".

בסיפור זה ביקש הסופר אמיל חביבי לבטא את דעתו על המשבר הקשה שנקלע אליו תהליך השלום אחרי הפיגועים הקטלניים בירושלים ובתל אביב ונוכח הסגר הממושך שהוטל על השטחים הכבושים.

 

 

מאז 1989, עם התמוטטות ברית המועצות והמחנה שלה, ונוכח העימותים שלו בהנהגת המפלגה הקומוניסטית, החליט חביבי לפרוש מהעשייה הפוליטית. "סברתי, כפי שאומר פתגם ערבי, שאי-אפשר להחזיק שני אבטיחים ביד אחת; מאחר שכבר שברתי את האבטיח של השתייכותי הפוליטית, הגעתי למסקנה שבגילי המתקדם אתרכז ביצירה הספרותית, שעליה חלמתי כל חיי", פתח חביבי את דבריו בשיחה בביתו בנצרת.

כשנודע הסכם אוסלו, הפגין חביבי את תמיכתו הבלתי-מסויגת בו. "אחרי שנים של מאבק בלתי-פוסק, ושוחק לעתים, בפעם הראשונה בחיי ראיתי את האור בסוף המנהרה. לאור הזה נכספתי, אם כי לא בצורתו הנוכחית, אך בכל זאת הוא זיק של אור, ולכן ציוויתי על עצמי לא להפקיר תקווה זו. מאז אוסלו, ולמרות הקשיים הגדולים שאנחנו נתקלים בהם, צועדים המנהיגים הישראלים והפלסטינים בדרך חדשה שהם ושני עמינו עדיין לא התנסינו בה, ומנת האכזבות היתה צפויה מראש".

חביבי מספר שעוד בתחילתו של תהליך אוסלו האמינו כמה פלסטינים מחבריו הקרובים, שאוסלו לא תביא שלום, אלא תגביר את שפיכות הדמים. "אני חושש", אמר, "שנגיע למצב חמור כל כך, שיאלץ אותי להודות לפניהם שהם צדקו. אם דרך זו תיכשל, אני אישית אכשל, וגם אחרים, גדולים ממני, באזור ובעולם - קלינטון, פרס, ערפאת, המחויבים לדרך הזאת, אף הם ייכשלו, ויגיעו לסוף הקריירה שלהם. אני מקווה שהם יעשו הכל כדי שלא תיכשל. קבעתי לי משימה אישית, לעשות ככל יכולתי למנוע את שובו של הליכוד לשלטון".

עשרות שנים ציפה חביבי ליום שיבוא השלום, אך היו גם ימים שלא האמין כי זה יתגשם. "זה קרה, למשל, בעת מלחמת סיני-סואץ ב-1956. בא אלי לביתי הקודם צעיר יהודי ממפ"ם וסיפר לי על הטבח בכפר קאסם. לא האמנתי לדבריו וגירשתי אותו מביתי. בלבי חשבתי שהוא פרובוקטור, שהוא רוצה להוציא אותי מדעתי. אחרי כן, כששמעתי שאמנם היה טבח, הייתי מיואש ואבדה לי כל תקווה".

"ואף על פי כן", מציין חביבי, "התעוררה בי תמיד מחדש התקווה שיבוא פיוס בין שני עמינו. זה קרה, למשל, בשנתיים (1980-1977) שחייתי בפראג בשליחות המפלגה, וקשרתי קשרים הדוקים עם מנהיגים פלסטינים כערפאת, אבו-ג'יהאד, אבו-מאזן, וגם מנהיגים מחזית הסירוב, כחוואתמה וחבש. הם נהגו לבקר בביתי ואנו דיברנו והתווכחנו. "באחד הוויכוחים, כשעלה עניין האמנה הפלסטינית, הם אמרו: 'זה הנשק האחרון שבידינו'. על כך התרסתי: 'זהו אולי הנשק האחרון של ישראל נגדכם'. אותם ימים, כשכתבתי את המחזה "לֻקע בֵּן לֻקע" (שלא תורגם לעברית), ולמרות הדעות הקדומות, הגעתי למסקנה שערפאת וחבריו מסוגלים להתנגד למקסימליזם הפלסטיני, שהם אמיצים בפרגמטיזם שלהם, והם אלה המסוגלים להניח את הפעמון על צווארו של החתול".

לאחר שובו מפראג, קשר חביבי קשרים עם אנשי רוח ויוצרים יהודים רבים בישראל. "פעילותנו המשותפת פקחה את עיני. הבנתי, בין השאר, שאי-אפשר להציג לפני עמיתי היוצרים הישראלים דרישות שיעמידו אותם מול החברה שלהם ונגדה, עד כדי כך שיידחקו ממנה. הסקתי שכל הסכם שלום מחייב את הסכמתם של החברה הישראלית ושל רוב דעת הקהל שלה, כמו שהפתרון לא יושג בלי התמיכה של

רוב דעת הקהל הפלשתינית".

לפני אוסלו, ועוד לפני ועידת מדריד, ב-1988 ניסחה קבוצת יוצרים מישראל ופלסטינים מהשטחים תוכנית שלום על בסיס של שתי מדינות לשני עמים, וחתמו עליה יותר ממאה סופרים ישראלים ופלשתינאים. "היום אני יכול לגלות, שלצורך העניין יצאתי לפאריס ומשם טלפנתי לערפאת. קראתי באוזניו את התוכנית ושאלתי את דעתו עליה. ערפאת, שהסכים לה, לא הבטיח לבקש מאנשיו בשטחים לתמוך בה, אך ציין: 'אם תרצו שאני עצמי אחתום עליה, אעשה זאת ברצון'. גם אבו-ג'יהאד היה מוכן לחתום על התוכנית".

חביבי מספר שראש הממשלה המנוח, יצחק רבין, נהג להשיב לו על מכתבים שהפנה אליו, והביע צער על ששמעון פרס אינו נוהג כקודמו. כשרבין הזמין אותו לטקס חתימתו של חוזה השלום עם ירדן, הודה לו חביבי על ההזמנה, והוסיף שלא יוכל להיענות לה משום שערפאת לא הוזמן לטקס. "בתשובתו כתב לי רבין, שקיבל את סירובי בצער והביע את תקוותו שכאשר תהיה הזדמנות דומה, אשיב עליה בחיוב. אני משער שהתכוון לטקס החתימה על הסכם שלום עם הפלשתינאים ואולי עם סוריה".

שנים עבדתי עם אמיל חביבי בכנסת. הוא היה תמיד סנגורם של הפלסטינים. בשנים האחרונות, כך נראה, הוא מבקש להיות כגשר על הים הסוער שבין שתי הספינות, הישראלית והפלסטינית. "נכון, אני שואף לשמש גשר, אך לעתים אני נוחל אכזבות. עובדות החיים פוקדות עלי לשמור על מקומי ולא להרחיק לכת. השינוי בעמדותי קשור בשינויים המפליגים של העשור האחרון. אחרי מה שקרה במחנה שנהגנו לקרוא לו הסוציאליסטי, הגעתי למסקנה שלמדתי מגורבצ'וב - שחלף עבר העידן שהיה בו צורך במהפכות. היום אני מאמין שהתפתחות בדרך של מהפיכה היא בעוכרי המטרות הצודקות שלנו; ושההתפתחות האבולוציונית - שבעבר חשבנו, ואולי בצדק, שהיא התפתחות אוטופית ואינה מסוגלת להביא שינויים רדיקליים בחברה - היא המסוגלת להגשים את המטרות שלנו. את דגל ההתפתחות האבולוציונית יישאו אותם אנשים, אותן תנועות, שבעבר הגדרנו כאויבי המהפכה, וכוונתי לסוציאל-דמוקרטים".

-        במשך שנים נהגת לספר על פחדים שלך כבן למיעוט לאומי במדינת ישראל.

חביבי: "יחד עם כלל האוכלוסייה הערבית בישראל חששנו שנים רבות להמשך הנוכחות שלנו בארצנו. אינני מתכוון לסכנה של חיסולנו הפיסי, אלא לסכנה של גירושנו. מאז 1948 סכנת הגירוש מארצנו רדפה אותנו. היום כבר אינני מפחד. מאז שהגענו להכרה הדדית באוסלו, וקודם לכן במדריד, הגעתי למסקנה שחלפה סכנת הגירוש. למען האמת, בעקבות גירושם של 400 פעילי חמאס ללבנון, לא פחדתי שוב מגירוש, פחדתי שיבוא הקץ לשלטונה של מפלגת העבודה".

- הסכמתך לקבל את פרס ישראל לספרות ב-1992 הביאה עליך התקפות חריפות מצד עמיתים פלסטינים. האם אתה מתחרט?

חביבי: "כשהסכמתי לקבל את פרס ישראל, חרף התנגדותם של רבים מחברי הערבים הקרובים ביותר, הייתי משוכנע שנפל לידי כלי נוסף במאבק נגד סכנת הגירוש. לפני קבלת הפרס לא יכולתי לבקר בחופשיות בשטחים, הוטלו עלי צווים שהגבילו את תנועותי ועברתי חיפושים משפילים בנמל התעופה בלוד. הפרס העניק לי את ההכרה שהיתה נחוצה לי מאוד, וכך זה הובן על ידי רוב האוכלוסייה הערבית בארץ.

"סופרים ואמנים יהודים בישראל עודדו אותי. ערפאת עצמו עודד אותי. אישים פלסטינים, כמו הד"ר חיידר עבד אלשאפי, פייצל חוסייני, חנאן עשראווי, איברהים דקאק, תמכו בי. בעלי חנויות ברחוב סלאח א-דין בירושלים המזרחית לחצו לי את היד ואמרו לי 'אל תיסוג'. אנשים הזהירו אותי, 'אם תיסוג - יאכלו אותך'. "מה שהקל עלי להחליט בחיוב היו ההתקפות עלי מצד גאולה כהן ודומיה, שהצילו אותי מעצמי. בזמן הטקס חשתי כאילו אני נושא על שכמי את מלוא כובד הטרגדיה של העם הפלשתיני. וכשלחצתי את ידו של יצחק שמיר, אז ראש הממשלה, היתה לי הרגשה של ניצחון".

- מה הרגשת בערב שנרצח רבין?

חביבי: "אותו ערב עברתי סדרת בדיקות בבית החולים רמב"ם. שעה שבדק אותי אחד הרופאים, עבר לידו רופא אחר, לחש לו משהו באוזן והסתלק. שמעתי את השם רבין. כששאלתי מה קרה, הוא השיב באדישות, שהתנקשו בחייו של רבין. ניגשתי אל מכשיר טלוויזיה שהיה במסדרון. לידי התקבצה קבוצת ערבים. אחד המבקרים היהודים צעד הלוך וחזור ואמר בקול: 'מגיע לו, מגיע לו'. הערבים סביבי הביטו בבהלה על אותם היהודים ששמחה נצצה בעיניהם. אחד הערבים העיר, 'נדמה שרק אנחנו דואגים לרבין'. כשנודע סופית שהמתנקש יהודי, אבן נגולה מלבנו, אך הכאב נשאר. מה היה קורה לנו הערבים, גם בישראל, אילו המתנקש היה ערבי? פחדתי מעצם המחשבה".

אחרי הפיגועים בירושלים ובתל אביב הוקיע חביבי את הטרור וחרד למחירו. היום, נוכח הסגר המתמשך, תחושתו קשה. "באחרונה", ציין חביבי, "נכנסו כוחות צה"ל לביר זית ועצרו 300 סטודנטים. על המרקע ראינו כיצד כבלו את ידיהם, כיסו את עיניהם במטלית, הושיבו אותם על רצפת האוטובוס. רבין גירש 400 פעילי חמאס אחרי שנבחר ב-1992, פרס נוקט צעדים חמורים יותר, כמו סגר והרעבה, עוד לפני בחירתו, ולכן אני חושש שבכך הוא פוגע בסיכויי בחירתו".

- כמו בבחירות 1992, האם גם לפני 29 במאי השנה תברח מהארץ?

חביבי: "לא אברח, אשאר לבחירות, לפחות כדי להצביע פרס".

- רק לפני רגע אמרת דברים קשים על פרס.

חביבי: "באחד משיריו כתב אבּוּ טייב אלמֻתָנָבִּי (משורר מהמאה העשירית לספירה - י"א): 'האם לא די בכך שמחלתך מביאה אותך לראות במוות את רפואתך, והאם לא די בכך שהמוות הוא גם תקוותך' *. לכל רע, יש רע גדול ממנו ומסוכן ממנו. אני רוצה לומר לאוכלוסייה הערבית: אף על פי שאנחנו עומדים לפני מצב מסוכן, המטרה שלנו בבחירות אלו היא למנוע את עליית הליכוד לשלטון. אינני מסכים עם אלה מקרב הפלשתינאים האומרים כי בעקבות מעשיה של ממשלת פרס, אין הבדל בין הליכוד לעבודה".

הדברים של יזהר סמילנסקי על עמים קניבלים עוררו שאט נפש בחביבי. בגיליון הקרוב של כתב-העת שלו, "משארף", יתייחס חביבי לתופעת המתאבדים. "מעשה המתאבדים", אמר חביבי, "נוגד את הטבע האנושי, אך היו דברים מעולם, לא רק אצל הערבים אלא גם אצל עמים אחרים, למשל הקמיקאזה היפאנים. לפני יותר מאלף שנה צמחה בקרב הערבים תנועת ה'חשָשִין', שאף היא היתה תנועה של מתאבדים. סופה שנהפכה לתנועה של שכירי חרב, שאף שיתפה פעולה עם הצלבנים. אבל האנשים הפשוטים, שתנועה זו כאילו באה להגן עליהם, קמו עליה וחיסלו אותה בחלב ובמקומות אחרים. אין עתיד לתופעת המתאבדים. העם הפלסטיני אינו מסוגל לסבול אותה כי היא עלולה לחסל אותו.

"אמרתי שמעשה המתאבדים נוגד את הטבע האנושי, אך לכנות את העם שהם בניו קניבלים, גם זה קניבליזם. גם הרעבה והריסת בתים נוגדות את הטבע האנושי. למה לטפל במגרעות של החברה הפלשתינית ולעצום עיניים למגרעות של החברה הישראלית? האם ברוך גולדשטיין אינו מתאבד? האם יגאל עמיר אינו מתאבד?"

בעת השיחה, הזכרתי לאמיל חביבי שבעת מלחמת המפרץ (1991), הוא צוטט ביומון הצרפתי  "לה קרואה" (La Croix)   ש"כל טיל עיראקי הנופל על ישראל הוא מהלומה לפלסטינים". על כך הוא הוסיף: "בזמן משבר המפרץ, חששתי שתוצאותיו לפלסטינים יהיו קשות מתוצאות הטרגדיה ב-1948. אני בטוח שאילולא משבר המפרץ, הפלסטינים היו מקבלים הסדר טוב יותר מזה המוצע להם היום. אני מכבד את המנהיגים הפלסטינים שהם מסכימים לפחות. האלטרנטיבה עלולה להיות גרועה יותר. גם הישראלים צריכים לחשוב על עתידם בתוך העולם הערבי. אסור למנהיגים בישראל לחשוב שרק לפלסטינים אין ברירה - גם לישראלים אין ברירה. חרף כל מה שקרה ביניהם, לא ימצאו הישראלים חברה ערבית המוכנה להבין אותם ולפעול אתם ביושר יותר מהחברה הפלסטינית. כולנו באותה הסירה.

"כמו ב-1947, כשלא עזרו לעם הפלסטיני לקבל את החלטת החלוקה, גם היום לא עוזרים לו. אחרי הפיגועים בירושלים ובתל אביב קמה תנועה עממית ואותנטית פלסטינית וסיסמתה: 'לא לטרור! כן לשלום!' לצערי, לא נתנו לתנועה הזאת להתפתח. אני מאמין שהעם הפלסטיני היה מחסל את קבוצות המתאבדים. אולם עכשיו הוא לא חושב על כך, הוא רעב".

--------------

* כשערכתי את הראיון הזה עם אמיל חביבי עבור עיתון "הארץ" ידעתי שהוא חולה מאוד וסיפרתי על כך לעורכת תמי ליטני. שנינו הסכמנו שלא נציין עובדה זו כשיפורסם הראיון. ואולם, בשעת הראיון, כשהגענו לקטע הזה בו ציטט חביבי את השיר של אבו טייב אלמתנבי,  הוא הקפיד לסייע בידי לתרגם נכון את השיר. הרמז היה ברור. באותם רגעים התאפקתי לא להפגין את סערת רוחי. בשעת עריכת הראיון, כשהגיעה תמי ליטני לאותו קטע גם היא הבינה היטב את הרמז. יחד החלטנו לא לשנות את החלטתנו המקורית שלא לציין את דבר מחלתו של חביבי ולהשאיר את כל העניין לשיפוטו של הקורא.

בשעת העתקת הראיון כאן הכנסתי תיקונים מזעריים אחדים.

על-פי דרישת מו"ל "הארץ": ההעתקה אסורה ללא אישור מראש: כל הזכויות שמורות ל'הארץ'".

 

 

 

 

20/8/2009