windowssupport.org The Activation Keys and Download Links will be sent directly to the email address associated with your purchase after payment is confirmed. Deliveries are generally completed in 5 - 60 minutes, but may take longer depending on the time of purchase. Office Professional Plus 2016 Key online windows 10 key online office-professional-plus-2013 key parajumpers sale canada goose sale המשוררת פדווה טוקאן - 5 שנים למותה; ראיון שערכתי עם המשוררת בקיץ 1993
מאמרים
היסטוריה, זיכרונות
תרבות
Français English عربى  Etc.

14/5/2011-10/12/2018
לזכרו של הנרי אלג (Henri Alleg) - האיש שחשף את הפשעים הנוראיים שביצע הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה
הדיבר השישי, יוני 1967 / מאת יוסף אלגזי
לזכרו של רם כרמי (2013-1905) - האדריכל אשר הזניק את הבניין אל-על / יוסף אלגזי, "קול העם", 15.4.1964
ערב א-נעים: עלי גבעה שם בגליל / יוסף אלגזי (9.12.1994)
70 שנה לניצחון בסטלינגרד
השנים חלפו, אך פשעם לא נשכח ולא נסלח / בעיר ההריגה אוראדור / יוסף אלגזי
הטרנספר בגליל המערבי ב-1948 / יומנו המצונזר של יוסף נחמני / ("הארץ", 26.11.1993)
צה"ל נלחם בשוכני המערות בדרום הר חברון / שיזרעו ויקצרו בשבתות ובחגי ישראל / יוסף אלגזי ("הארץ", 25.12.2001)
ליל שימורים בחברתו של ח"כ תופיק טובי (יולי 1968) / יוסף אלגזי
על אישיותו של ישעיהו ליבוביץ' / דברים שאמר עליו האב הדומיניקני מרסל דיבואה לאחר שנודע דבר מותו / ריאיין: יוסף אלגזי
דפים מיומנה של חיה-רוז'י (2011-1920) ניצולת מחנה עבודה בגרמניה, אפריל-מאי 1945
הקלות הבלתי נסבלת של הרג ילדים / יוסף אלגזי, "הארץ" (7.10.2002)
סיפור של מאבק מקצועי בתמנע – מאי 1965 / אריה בן חורין ומפעל הנחושת בתמנע
ביקורות במתקני הכליאה וחקירה? לא אצלנו / יוסף אלגזי, "הארץ" – 13.1.2003
קריית מלאכי: בטנדר חזרה למקלט / יוסף אלגזי, "הארץ", 14.3.1997
הארלם זה כאן / יוסף אלגזי ("הארץ", 11.9.1998)
(לזכרו של שמואל סגל (2011-1917) - אחרון חברי הבריגאדות הבינלאומיות שיצאו מפלסטינה-א"י וחי בארץ / הספד: ערן טורבינר
היו זמנים... ולא כל כך רחוקים - מלחמה ידידותית לסביבה / יוסף אלגזי
לזכרו של משה אונא (1989-1902) / החינוך בחיינו – מכתבי משה אונא
מהפכת אוקטובר 1917 ברוסיה / ג'ון ריד: "אכן, היתה זו הרפתקה, אחת המופלאות שידעה האנושות"
יוסף אלגזי: במקום שהיתה אביגיל המקראית ("הארץ", 10.10.2001)
ה-11 וה-12 בספטמבר 2001 של ג'נין, מאת יוסף אלגזי
על הפילוג במפלגה הקומוניסטית הישראלית בקיץ 1965 / יוסף אלגזי: טעינו, טעיתי.
לזכרה של דידאר פאוזי-רוסנו (1920-2011) / אזרחית העולם, מאת סילבי בְּרֶבַּאן
מלחמת יוני 1967: אֵם כָּל חַטָּאת / 21 שנה לכיבוש, 6 חודשים להתקוממות (מאמר ישן) מאת יוסף אלגזי - 1 ביוני 1988
בירושלים תחת הכיבוש / מאמר שהסופר מרדכי אבי-שאול פרסם ב-1977: ירושלים – הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי ?

המשוררת פדווה טוקאן - 5 שנים למותה

לפני חמש שנים, בדצמבר 2003, מתה המשוררת הפלסטינית פדווה טוקאן והיא בגיל 86.

לזכרה, מתפרסם כאן ראיון שערכתי עימה בקיץ 1993 וראה אור ב"הארץ" (17.7.1993).

ידעתי שיבוא יום ואתנגד בגלוי

מאת יוסף אלגזי

בימים אלה יצא לאור בעברית ספרה האוטוביוגרפי של המשוררת הפלסטינית משכם, פדווה טוקאן. מלבד שירים בודדים מפרי עטה, שתורגמו לעברית, זו תהיה הפעם הראשונה שהקורא העברי יוכל להכיר מקרוב את הגדולה מבין המשוררות הערביות של זמננו. בספרה "דרך הררית", שיצא לאור בהוצאת "מפרש", מספרת פדווה טוקאן בפרוזה הנוטה לפיוט את קורות חייה - מהימים שבהם עמדה על דעתה ועד לחודש הראשון שלאחר מלחמת יוני 1967.

השנה [1993] מלאו לה 76 שנים. היא אישה נאה ושברירית שתווי פניה עדינים. היא בת למשפחה אמידה. מי שיקראו את האוטוביוגרפיה שלה, יגלו אישה שבעזרת שירתה מרידתה בהרבה מהמוסכמות קנתה את מעמדה בחברה הערבית, שבה עדיין ממשיך הגבר ליהנות מסמכות ומשלטון ללא עוררין. "כן, אני מורדת, אך בשקט ובשלווה", אמרה בשיחה בשבוע שעבר בירושלים. "בגלל אופיי ומזגי אין בי נטייה להתנצחות, ללוחמנות. גם אם אני נוקטת  לשון שלילית כדי לבטא סירוב או התנגדות, אני שומרת על מידה. בדרך כלל אני משיגה את מבוקשי". בספרה הסבירה: "הדיכוי והכפייה הם הסיבה ליצירת מבנה בעל שניות של כניעות ומרדנות גם יחד". בתארה את אמה כתבה: "אמי היתה האישה הראשונה מבנות דורה בשכם שהסירה את הרעלה. ומאותה עת החלה לשאוף אל קרבה את רוח החופש, כי הזמן כבר אסף אליו את הדור הישן, השמרן, במשפחה. הייתי מתמלאת אושר כשהייתי רואה את חיוניותה מתגברת בד בבד עם שחרורה מכבלי ההסגר בכלא המסורת הנתעב".

לפני שנים, משפט כזה בספרות הערבית לא היה מפתיע; אך היום, לנוכח השיטפון הפונדמנטליסטי המוסלמי, יש בהתבטאות מסוג זה משום העזה. "כתבתי את הדברים כשבלבי מקננת תחושה, שגם בימים אלה החברה הערבית מוכנה לקבל את גילוי לבי". "מהימים שבהם, כמו שאר הנשים החברה שלנו, סבלתי מהלחצים שהופעלו עלינו, סירבתי להשלים עם המצב הזה וידעתי שיבוא יום ואביע התנגדות זו בגלוי. כשניגשתי לכתוב את זיכרונותי, הצבתי לעצמי כמטרה עליונה לתאר את קורותי בכנות. למרות הכאב שגרם לי מצבי, הכתיבה הפכה אצלי למעין פעולת היטהרות".

היא אינה מתנגדת לדת. "בתוך תוכי יש בי אמונה. אולם אמונתי שונה מזו של האחרים. הדתות הן פרי יצירתו של האדם, שעשה כן כדי לארגן את מהלך החיים ולתקנם. אני ספקנית לגבי דתות שמימיות. אני מאמינה בקיומו של כוח אלוהי שלו אנו קוראים אללה. אחרת, כיצד ניתן להבין את היקום שבו אנו חיים והמאורגן כל כך טוב? אין ספק שקיים איזה מהנדס גדול האחראי לכך".

"לעתים", הוסיפה, "כשאני רואה את התוהו ובוהו מסביב, אני מקשה: האל אשר ברא אותנו ועד לסבלנו - הכיצד הוא מסוגל לראות את הסבל שלנו ולשאת אותו? הרי אנחנו ילדיו, יצירי כפיו. אני כועסת. יש בלבי תוכחה על אלוהים. 'למה?' אני שואלת".

יומיים לפני פגישתנו גרמו קנאים מוסלמים בעיר סיבאס שבטורקיה את מותם של עשרות בני אדם, ביניהם סופרים ומשוררים, בבית מלון שעלה באש. העילה היתה קשורה בספר "פסוקי השטן" של סלמאן רושדי. פדווה טוקאן היתה מזועזעת. "איום ונורא, זהו מעשה 'חראם', אסור", אמרה. "כל הפרשה סביב ספרו של רושדי נופחה על-ידי השלטונות האיראנים מעבר לכל פרופורציה, במיוחד כשגזרו דין מוות על המחבר. בקטעים מתורגמים מהספר שקראתי מצאתי התבטאויות לא נכונות בעיני כלפי הדת והנביא מוחמד, וברור שבלתי נסבלות בעיני העולם המוסלמי". בהתייחסה לרצח הסופר המצרי פרג פודה לפני כשנה, אמרה: "פודה התפלמס עם הפונדמנטליסטים על בסיס כתבי הקודש ולא פגע ברגשותיו של איש. רוצחיו ושולחיהם חטאו חטא גדול".

לדעתה, "גם בפלסטין קיימת סכנה של אלימות, אשר תפרוץ במלוא חומרתה במקרה שהתהליך המדיני יוביל להסדר". לשאלה אם היא חוששת מהחוגים המוסלמים הקנאים, השיבה: "אני חשה בסכנה שלהם. אני חרדה לומר כל אשר על לבי בעניינם. יש ביניהם כאלה שאינם נרתעים משום דבר ומפירים את צווי הדת המוסלמית. במהותו האסלאם איננו כפי שהם טוענים לייצגו. באסלאם יש אהבה, חמלה וסלחנות, ואין בו שנאה". היא אינה מתנגדת לפרסום "פסוקי השטן" בערבית, אפילו בירושלים או בשכם: "אין סכנה שהספר הזה ישפיע על המוסלמים. זכותו של האחד לפרסם וזכותו של האחר לבקר".

טוקאן גורסת, ש"אצבע השטן" אחראית לשיטפון ולאלימות הפונדמנטליסטיים, ובעיניה השטן הם ארצות הברית והסי-איי-אי. "אחרי שהצליחו לדחוק מהזירה את הקומוניזם, האויב הגדול בעבר, הם העלו את האסלאם הקנאי כדי להרוס את המשטרים במדינות הערביות ולחזק בהן את אחיזתם. כך מקווה ארצות הברית להבטיח את ההגמוניה העולמית שלה כמעצמת-על יחידה ולכך היא קוראת הסדר העולמי החדש".

המשוררת משכם אינה מאמינה שהדמוקרטיה היא הפתרון המתאים. "בירדן גרם תהליך הדמוקרטיזציה להפיכת האחים המוסלמים לגורם חשוב וחזק בפרלמנט. עלינו לנהוג זהירות בממשנו את הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מצליחה בארצות מבוססות. אך לא זה המצב בעולם הערבי, אשר במשך דורות חי תחת דיכוי: מאות בשנים תחת עול האימפריה העות'מאנית, ועם נפילתה - תחת מנדטים זרים". היא אינה חשה שום הזדהות או קרבה כלפי משטר כלשהו במדינות הערביות.

טוקאן חשה שבשנים האחרונות חלה נסיגה בתחומים רבים בעולם הערבי, "אפילו בתחום האמנויות והתרבות. למשל, התיאטרון והקולנוע במצרים היו בעבר ברמה גבוהה יותר מאשר בהווה. חלה הידרדרות. לסטיריקן החברתי המצרי נג'יב א-ריחאני המנוח לא קם מחליף. את מקום הפילוסופיה שהביא לבמה תפסו תנועות גוף, דברי להג והבל".

טוקאן מתנגדת בתקיפות לשימוש באלימות בחברה הערבית, גם כשזו מופעלת בשטחים נגד חשודים ב"שיתוף פעולה עם ישראל". "לעתים אירע שהרגו אדם בחשד כביכול ששיתף פעולה עם ישראל, ואחרי כן התברר שזה היה לא נכון".

בדברה על מקרים שבהם הופעלה אלימות נגד נשים, היא מדגישה: "זה חטא לא יסולח. אני נגד התופעה לאורך כל הדרך. האנשים יודעים שזו עמדתי הנחרצת".

טוקאן מציגה את עצמה כאינדיווידואליסטית, כמי שנהנית מניתוק, משקט, בדידות. האישה תופסת מקום מרכזי וחשוב ביצירתה של טוקאן. "קוראי יודעים היטב, שתמיד אני מתייצבת לצד האישה בחברה שלנו ונגד דיכויה. אני תובעת עבור האישה חופש ואת הזכות לחיי אנוש מלאים. זכותה של האישה לצאת ללמוד ולעבוד ולהיות פעילה ציבורית ופוליטית אם היא חפצה בכך".

-        החופש שאת תובעת לאישה הערבית כולל גם את תחום יחסיה עם הגברים?

"לחופש בתחום הזה יש להציב גבולות. אישה חייבת לשמור על שמה הטוב ועל מוסריותה.  גברים בדרך כלל אינם מגבילם את החופש שלהם בתחום יחסיהם עם הנשים.  הגבר נוטל לעצמו את החופש הזה בכוח, דבר שהאישה אינה יכולה לעשותו. אפילו הבן של האישה שולל ממנה את החופש הזה, במיוחד בתחום החופש היחסי מין. לדעתי, אסור לאישה ליהנות מחופש בתחום יחסי המין. מהות האישה אינה מצטמצמת רק בנשיותה, גם אם זה חלק חשוב בחייה. אישה יכולה להתחתן ולממש את נשיותה. אישה נשואה לא צריכה לנהוג בחופש מיני. ישנן נשים שלפני הנישואים מממשות את זכותן לחיי מין, אך הן  עושות זאת בחשאי. הגברים אינם חוששים. החברה היא כזו".

-        מה יחסיך עם גברים?

"יחסים מצוינים, של כבוד, על בסיס תרבותי, ידידותי".

-        גם אהבה?

"התנסיתי גם ביחסי אהבה, ברור".

                     -           מדוע לא נישאת?

"השירה היתה מטרת חיי. כשאני מביטה על העולם מסביב, הנישואים רחוקים ממני. תמיד פחדתי מאוד מהגבר. פחדתי שיכבול אותי. ברור שאילו נישאתי לא הייתי יכולה להתמסר כולי לשירה. בגלל הדיכוי שהיה מנת חלקן של אמי, של אחיותי, של כל ידידותי, היו חיי הנישואים שלהן עבדות. לכן נזהרתי מהגבר ונמנעתי להיות שבויה לו. רק זה היה חסר לי, שאשרת גבר כלשהו, שאכין לו קפה או ארוחת בוקר. מדוע? מה פתאום? לעולם לא".

-        את אוהבת ילדים?

"אני מאוד אוהבת ילדים, תמיד הייתי מוקפת ילדים".

-        לא רצית ילדים משלך?

"לא".
            פדווה טוקאן רוחשת אהבה גדולה לספרים. "הקריאה תמיד ממלאת אותי אושר ושמחה. אינני נהנית לצפות בטלוויזיה, למעשה אין בביתי טלוויזיה. לעומת זה אני אוהבת מאוד מוסיקה." היא חובבת מוסיקה ערבית, במיוחד את עבד אל-והאב, ומוסיקה קלאסית. היא אוהבת להאזין ליצירותיהם של מוצרט, בטהובן, ליסט. "פעם, שעה שכתבתי מתחת לעץ בחצר ביתנו שיר על פליט מ-1948, האזינה אחותי ל"רפסודיה ההונגרית" של ליסט. הייתי תקועה עם השיר משום שלא מצאתי את המלים המתאימות. והנה, לשמע המוסיקה שבקעה מחדרה של אחותי קרה לי דבר מוזר: פתאום נחה עלי ההשראה וכתיבתי קלחה כמתוך מעיין".
            ברשימת המשוררים הערבים המודרניים הנערצים עליה היא מונה במקום ראשון את אחמד שאוכּי, נסיך המשוררים, את סלאח עבד א-סבור, עבד אל והאב אל ביאתי, ח'ליל חאווי, אדוניס ואחרים. לדעתה, טעה אמיל חביבי כשהסכים לקבל את פרס ישראל.

לשאלה, אם לפני 1948 היו לה קשרים כלשהם עם יהודים, השיבה בשלילה. "את היהודים שהיו אויבי הכרתי רק באמצעות החדשות והעיתונות. רק אחרי הכיבוש ב-1967 הכרתי יהודים, קשרתי קשרים עם אחדים מהם והשתנה יחסי".  ביוזמתה סיפרה אפיזודה שכנראה היא אשר שברה את הקרח ביחסיה עם יהודים.

"זמן קצר אחרי הכיבוש קיבלתי מכתב מד"ר יצחק שמוש המנוח, שביקש לבקרני. לא השבתי לו משום שלא רציתי לפגוש יהודים שכבשו את מולדתי. והנה, באחד הימים עמד ליד מפתו ביתי אדם, שהציג את עצמו כיצחק שמוש. ברור שהכנסתי אותו לבית. כשהתעניין בגורל מכתבו, לא הסתרתי מפניו שאכן קבלתי אותו והסברתי לו מדוע נמנעתי מלהשיב לו. כשאמר לי, כי לא בא לדבר עמי על פוליטיקה אלא על ספרות, השבתי לו כי יוצר אינו יכול לנתק את הפוליטיקה מהספרות. אולם איכשהו קלחה לה שיחה, ולפתע גיליתי ששכחתי שהוא יהודי, וכך נוצרו בינינו הקשרים".

"היום", מציינת טוקאן, "בסיס היחסים שלי עם יהודים הוא אנושי. כשאני משוחחת עם  יהודי אני שוכחת שהוא משתייך למדינה שאחראית לאסון שלנו. מדוע שאטיל על ידיד היהודי את האחריות לעוול שעשתה המדינה? אם לגנות ולהוקיע, אזי את המנהיגים ואת הממסד, אך לא את האדם הפשוט. בין היהודים שעמם קשרתי קשרים אמיצים היה המשורר המנוח מרדכי אבי שאול. אתה הרי הפגשת אותנו. אני רואה במשוררת דליה רביקוביץ ידידה אהובה. אני מיודדת עם מנחם מילסון ורעייתו; הם ביקרו בביתי ואני בביתם; אנחנו מחליפים בינינו ספרים."

בדברה על האינתיפאדה [הראשונה] מגלה טוקאן שהיא "נתקפה שמחה כשפרצה". "לפני כן היינו במשבר עמוק. עמדנו בפני מבוי סתום. נראה היה כאילו השלמנו עם גורלנו, כאילו נכנענו לכיבוש. ערב פרוץ האינתיפאדה ביקר בביתי מושל ישראלי חדש ושאל את דעתי על 'השקט השורר בשטחים'. אמרתי לו: 'אני נגד השקט הזה ודוחה אותו. אם מישהו יאמר לך שהוא מרוצה מהשקט הזה, אל תאמין לו, הוא כזבן. זהו שקט לפני הסערה. וכשפרצה הסערה הייתי מאושרת. אז יכולנו לשאת את ראשנו ברמה".

לטוקאן יחסים טובים עם מנהיגי אש"ף. יאסר ערפאת העניק לה את פרס "אלקודס".

-        היכן חיית במלחמת המפרץ?

"חייתי כאן, בשכם. הייתי נגד סדאם חוסיין. השאיפות שלו היו בלתי ריאליות. אסור היה  לו לכבוש את כוויית, גם אם טען שהיא מהווה חלק מעיראק. נתאר לעצמנו שכל מדינה תרצה להחזיר לעצמה שטחים שהיו בידה לפני דורות, הרי נגיע למצב של מלחמה כוללת ובלתי פוסקת. באשמת סדאם חוסיין גורשו רבבות פלשתינאים ממדינות המפרץ והם חיים היום בתנאים מחפירים. פגשתי אותם בירדן. הנהגת אש"ף שגתה כשנתנה גיבוי לסדאם חוסיין. מוטב היה אילו נקטה גישה נייטרלית".

פדווה טוקאן מצהירה, כי בתחילה תמכה בתהליך המדיני ובוועידת מדריד, אך היום אינה תומכת בהם. "מה השגנו עד כה מהשיחות הנמשכות כמעט שנתיים? לא כלום. מה השגנו מהמסמך האמריקאי האחרון? לא כלום. הברירה העומדת היום לפני מנהלי השיחות בצד הפלסטיני היא: התקדמות של ממש בשיחות או הסתלקות מהן", היא אומרת נחרצות ומוסיפה: "זו התחושה של רוב הפלשתינאים בשטחים".

היא אינה חוששת מהמשבר שיפרוץ כתוצאה מהפסקת השיחות וגם לא ממלחמה. "מי יפתח במלחמה? גם אם יתגשם פתרון המינהל העצמי, הוא יגרום למלחמה פנימית בתוכנו, למלחמת האזרחים בין אלה שיתמכו בפתרון הזה לבין מתנגדיו. אני חוששת מהעתיד. קיימת תחושה של דרך ללא מוצא. ישראל מתעקשת וארצות הברית עדיין תומכת בה".

בדברה על תלונות ישראל נגד הטרור, היא מקשה: "כלום ישראל לא קמה גם בזכות הטרור? כל המאבקים של כל העמים המדוכאים בעולם מתנהלים בעזרת הטרור. לנו לא נותרה דרך אחרת לממש את חירותנו אלא האלימות והטרור. כי מי שונא שלום ומי אינו רוצה לחיות בביטחון?"

פדווה טוקאן חיה בשכם לבד. סדר היום שלה שגרתי למדי. "אני שונאת שמישהו ישרת אותי ולכן אני מנהלת בכוחות עצמי את משק הבית ועורכת את הקניות בשוק. רוב הזמן אני קוראת וכותבת. טוב לי". עם השנים נפטרה מכמה מחולשותיה הקטנות. "בגלל סיבות בריאותיות נגמלתי מהעישון, הפסקתי לפנק את עצמי בשוקולד וויתרתי על חיבתי היתרה לאורז בחלב. אני מסתפקת בפירות".

         כששאלתי אותה מה היא מאחלת לעצמה, השיבה: "בריאות. אינני רוצה להגיע למצב שאהיה נטל על אחרים". ולהדגשה ציטטה שני בתי שיר של משורר עתיק:

"אלוהים, אל תיתן לי לחיות עד הזמן

שבו אפול נטל על איש

קח אותי לפני

שאומר למישהו

'תמוך בי כדי שאעמוד על רגלי'".

  

 

 

 

15/1/2009